מאז שאני זוכרת את עצמי בער בי חוש הצדק. להתעלם מעוולות או לעמוד מנגד? זו לא אני. 

לדעתי מאז כיתה ג', כשהתחילו לצעוק לי בכיתה "רוסיה מסריחה", שמתי לב לאלו שהצטרפו לחגיגה. ולא פחות מזה, שמתי לב שאלו שעמדו מנגד, וגם כשכסא עף לעברי, לא נראה שזה הטריד אותם במיוחד. 

בכל אופן, העדר הכישורים הנדרשים כדי להעלים עין ולעגל פינה, היה חלק מהסיבות בעטיין בחרתי ללמוד תקשורת. חלומי הגדול היה להיות רופאה, ואם לא רופאה אז לפחות עיתונאית חושפת שחיתויות. אולי בהשפעת לואיס ליין מסופרמן או אפריל אוניל מצבי הנינג'ה, יכולתי לדמיין את עצמי חיה כמוהן בשליחות. והיכן שאחרים עסוקים בלטייח, אני ממלאת את תפקידי בלעמוד בזירה ולדווח.

בפוסט אחר אמשיך את סיפורי האישי ועכשיו אכתוב רק מה קרה לי בשישי. בעלי לקח את הבנות לגינה והבית היה כולו לרשותי. התחלתי לעמול על בישולי השבת שלי, בשקט ובנחת. בעיה אחת רצינית הייתה לי – לא מצאתי את השלט של הטלוויזיה. אחרי חיפושים בכל מקום אפשרי, בין חריצי הספות, בתוך הסלסלאות ואפילו במגירת הנעליים, החלטתי לא להכנע והדלקתי חדשות N12 בנייד. 

והחדשות, כמו כל החדשות בזמנים האלו, היו קשות. היה מקומם להבין איך ביידן למעשה הכשיל את עסקת החטופים בכך שברגע הקריטי, כשישראל מנסה לחלץ עסקה תוך איום בכניסה לרפיח, הוא הסיר את תמיכתו במהלך ובכך החליש את  עמדתנו במשא ומתן. נראה שזה המהלך שטרפד את המגעים. כאב לי לראות את המפגינים זועקים, ואת התסכול הרב והמתמשך מחוסר ההתקדמות לשחרור בני משפחתם. הלב יצא אליהם. הראיון עם ספיר כהן, בת הזוג של סאשה טרפונוב, היה מרגש וחשוב מאוד, שהדגיש בפניי שהאויב הזה מהתל בנו, ומתעלל בנו, הן כפרט והן כחברה. אבל אני כותבת לכם הפעם לא על החדשות אלא על ההפסקות בין החדשות, הפרסומות. 

קמפיין "אתה אשם"

אני באמת לא יודעת אלו פרסומות יש בטלוויזיה כי אני כמעט ולא מדליקה טלוויזיה. בעצם אני כן, אבל רק כדי להדליק לקטנה שלי פרקים בסדרה על חדי קרן בנטפליקס. להפתעתי, לכל אורך מהדורת החדשות בנייד, במהלך הפרסומות, שודרו תשדירי תעמולה פר אקסלנס נגד נתניהו. ולא סתם תשדירי תעמולה אלא אגרסיביים ונגטיביים במיוחד, העשויים בתחבולה. למשל, סרטון המראה את הזוועות שביצע חמאס ב-07.10, כאילו המדובר בהמשך החדשות שנצפו, ובאמצעות AI או עריכה מתוחכמת אחרת נשמע הקול של נתניהו כמודה באשמה על המחדל שהתרחש כתוצאה ישירה ממדיניותו וממשלתו, שהובילו את החברה הישראלית לאבדון. הקמפיינים התכתבו עם השלטים המתנוססים בכיכרות ברחבי ערים בישראל – "אתה הראש, אתה אשם".

ואני שואלת את עצמי רגע, מי מממן את זה? מי מממן קמפיינים נגטיביים שבהאזנה רגילה, נשמעים כהמשך ישיר לחדשות ותכליתם הטעייה? מי מאשר את הקמפיינים האלו כפרסומת תקינה במהלך שידורי חדשות? כאן כבר לא יכולתי להמשיך לתבל את העוף כאילו אוזניי לא שמעו את הביזיון הזה. הייתי מוכרחה להוציא את המחברת היפה שלי ולכתוב את מחשבותיי. והינה אני פורסת אותם כאן בפניכם.

 האומנם?  

כן, הוא הראש. כן, יש לו אחריות. אך האם הוא אשם?  

ראשית, בשביל זה יש מערכת משפט אבל מסתבר שהנתון הזה לא מפריע כדי לחרוץ תקשורתית את אשמתו, ללא כחל ושרק. האומנם? 

האם אין אשמה בהתנהלותו של ראש אמ"ן אהרון חליוה? ראש מודיעין שלא הקשיב לאזהרות מהאגף שלו, לא ספר את התצפיתניות ונרדם בשמירה, הלכה למעשה. 

אולם הטענות בקמפיין הזה מכוונות רק כלפי נתניהו. לפי הקמפיין הוא אשם בכך שהמחבלים חדרו, שהמחבלים רצחו. 

אתחיל ברובד הטכני ואשאל: המחבלים חדרו לארץ דרך הגדר? התשובה היא: כן, הגדר לא הצליחה למנוע את חדירת המחבלים. ומי אחראי על אבטחת הגדר? צה"ל. זו אחריותו המקצועית של כל צבא היא להגן על גבולות המדינה.

אבל רגע רגע, הריי הייתה אבטחה. כן, הייתה גדר שעלתה מיליארדי שקלים למערכת הביטחון. הגדר הייתה פרויקט של משרד הביטחון, שהוביל בני גנץ עם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ומנכ"ל משרד הביטחון אמיר אשל.

בשנת 2021 בני גנץ אף שיבח את פרויקט הגדר ואמר: "המכשול (הגדר), שהוא פרויקט טכנולוגי ויצירתי ראשון במעלה, שולל מחמאס אחת מהיכולות שאותן ניסה לפתח, ומציב קיר ברזל, סנסורים ובטון, בינו לבין תושבי הדרום. הקיר הזה מעניק תחושת ביטחון אישי שתאפשר לאזור היפה הזה להמשיך לצמוח. שגרת החיים פה היא הניצחון שלנו, והיא האויב הגדול ביותר של ארגוני הטרור. נמשיך להיערך כדי לנטרל כל יכולת לפגוע באזרחי ישראל –בדגש על איום הרקטות שנמצא על הכוונת, מתוך שטח הרצועה. נמנע הזרמת ידע וטכנולוגיה איראנית לעזה, ונמשיך לסכל כל ניסיון של חמאס להפעיל את שלוחותיו באיו"ש או בישראל, ניסיונות שנכשלים פעם אחר פעם". 

וכדי שנסגור את הפינה הזאת, גנץ אף הודה לנתניהו, ששימש אז ראש האופוזיציה בממשלת בנט-לפיד: "מאחר ואני חושב שצריך להפריד הפרדה מובהקת בין פוליטיקה ובין ביטחון, אני רוצה להזכיר לצד כל העוסקים במלאכה את הדחיפה והתמיכה החשובות של ראש הממשלה הקודם נתניהו, שהכיר בחשיבותם של כל הפרויקטים לא רק בפן המבצעי אלא גם בחשיבות לחוסן הלאומי, לחוסן האזרחי ולביטחון תושבי האזור. מגיע לו קרדיט רב על מהלך אסטרטגי מהמעלה הראשונה". ומאיפה אני יודעת מה גנץ אמר? הינה לינק לכתבה ב-ynet. 

 

הקונספציה 

גדר, כמו כל אמצעי ונשק, מגלמים תפיסה, תפיסה ביטחונית ומבצעית. התפיסה השלטת בכל השנים הללו הייתה הסתמכות-יתר על מודרניות, על טכנולוגיה, על צבא קטן וחכם עם גדר עם חיישנים, וזו הייתה השגיאה. איך קודמה התפיסה הזאת? בסוף שנת 2014, ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין עמד בראש וועדה לסקירת מוכנותו של צה"ל למלחמות הבאות. הרמטכ"ל באותה תקופה היה בני גנץ ושר הביטחון אהוד ברק. על סמך ועדה זו, גדי איזינקוט, הרמטכ"ל שהחליף את גנץ, השיק בשנת 2015 את 'תוכנית גדעון' למודרניזציה בצה"ל כדי להכשיר את הצבא להתמודד עם קשת האיומים העתידית. שר הביטחון באותה תקופה הוא בוגי יעלון. יישום התוכנית בא לידי ביטוי ברפורמה שנפרסה על פני 10 שנים. בין השאר התוכנית המליצה על צמצום ב-100 אלף אנשי מילואים כדי שצה"ל יהיה כאמור צבא קטן וחכם, מתוך התפיסה שאופי המלחמות השתנה ואנשי המילואים לא יידרשו בלחימה הסטרילית בעידן המודרני. כל מי שהתנגד למהלך נחשב איש העולם הישן, או במילים אחרות: לא מעודכן. אפשר גם לומר – דינוזאור, אחד שלא מבין לאן פנינו נועדות ועדיין מאמין בלחימה של פעם. 

 אפשר לזלזל בכך ששרי ביטחון ורמטכל"ים רבים הובילו את התפיסה ולומר – זה היה בתקופת כהונתו של נתניהו. אבל, איך אפשר להסביר שגם בתקופתו של אולמרט, כשדנו בועדת וינוגרד בכשלי מלחמת לבנון השנייה, אולמרט האשים את הרמטכ"ל דן חלוץ וטען "הרמטכ"ל אמר לפני המלחמה שהצבא מוכן". גם אז לא היה לנו צבא יבשה גדול מספיק כי התפיסה האסטרטגית לא הייתה מותאמת למציאות בשטח. אני חושבת שמקור הקונספציה הוא מאז ומתמיד, כבר 76 שנים לפחות, כשחשבנו, האמנו וקיווינו שאפשר יהיה להושיט יד ולחיות בשלום, ולא במלחמה מתמדת, לצד אלו שאינם מכירים בזכותנו להתקיים. 

גם כעת, הצבא "מדשדש" לא בגלל שאין "אופק מדיני" (ואיזה אופק יכול להיות עם תומכי טרור שמטרתם המוצהרת היא השמדתנו) אלא כי הצבא לא ערוך ללחימה. אין לנו מספיק חיילים בשטח. אין מספיק אוגדות לחלק בין הדרום לבין איומי הצפון, במידה והמצב יסלים עם הכניסה לרפיח.

וכמה מילים על הטענות לגבי טיפוח חמאס והעברת כספים לחמאס, המיוחסות לנתניהו. זו אכן הבעיה, בלוחמה מול ארגון טרור, כיוון שזרועותיו חולשות על תחומי חינוך, בריאות, רווחה. זו דילמה קשה וידועה למדינה מערבית, ולכל מי שעומד ויעמוד בראשה כיוון שלפנינו ארגון הטרור ששיטת פעולתו משולבת ג'יהאד ודעוה. דעוה זו שיטת לחימה שמאחוריה מסתתרת פעילות צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך לאוכלוסייה. הארגון מפעיל מאמצים רבים במישור זה כדי לקרב את האוכלוסייה ולזמן אותה אליו, כדי שהיא תהיה ניזונה ממנו ותלויה בו. דרך זה מובילה למערכת יחסים סמביוטית בין הארגון לאוכלוסייה.

אז האם באמת הייתה תמיכה בנתניהו אילולא העביר כספים המיועדים, במקור, לתושבי עזה? אם היה מונע העברת כספים והמצב בעזה היה תוסס ותוקפני כלפינו, הטענה הייתה הפוכה, שהוא מוביל לאלימות בכך שאנחנו מתנהלים ככח כובש המחזיק בכספים, פוגע ברווחתם ומפר את היציבות באזור. כך בדיוק קרה עם העברת חשמל, מים ודלק שישראל מספקת לרצועה, המעוגנים בפסיקת בג"ץ, שאם נפר ולא נספק סיוע הומניטארי לעזתים למעשה נפר חוקי משפט בינלאומי. האם נתניהו מממן את חמאס? איראן מממנת את חמאס, העולם הערבי מממן את חמאס, קרנות צדקה בעולם המערבי מממנים את חמאס, קטאר המארחת את הלשכת המדינית מממנת את חמאס, עסקיו הכלכליים של חמאס ממנים את בכיריו, האוכלוסייה העזתית מממנת אותו.

מכירים את השיח כשאישה מתלוננת על הטרדה מינית והיא נשאלת על החצאית הקצרה שלה? מאשימים אותה שבפרובוקטיביות שלה היא זימנה את ההטרדה. אני רואה מצב דיי דומה שאנחנו כחברה נפלנו קורבן לטבח נוראי, ספגנו אבדות גדולות אבל במקום שנתעסק באורך החצאית שלנו ושל נתניהו, ראוי להתמקד בתוקף, בחמאס, באיראן. מותר להטיל ספק אבל לפעול כנגד הממשלה בקמפיין ברוטאלי שאפילו סינוואר לא זכה לו? לא. זו חרפה.   

כשזורקים כסא על ראש הממשלה או על כל פוליטיקאי או אדם אחר, ובלי קשר לדעות הפוליטיות שלו, אני מסרבת לעמוד מנגד ולהיות שותפה לעניין. ותחשבו על זה, עד מתי נפנה את האצבע המאשימה איש אל רעהו ונראה בבני עמנו אויבים. אסיים במילים של ספיר כהן שהשתחררה מהשבי "הם יודעים שהאויב הכי גדול של עצמנו, הוא אנחנו".

קנה מצוי באגמון החולה. צמח רב שנתי. מוזכר במקורות הודות לגמישות שבו, כמקור לחוזק שיש לאגודת קנים.
אגמון החולה. מתוך גלריית צילומי הטבע שלי.

לשיתוף לחצו כאן:

Facebook
WhatsApp
Telegram
Email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד