גם אם התגובה של ישראל למתקפה האיראנית הייתה, איך נאמר זאת יפה, רפה, התקשורת הייתה צריכה למסגר זאת כתגובה מתוחכמת ומחושבת כבר מ-ה-ה-ת-ח-ל-ה, כדי לתמוך באינטרס הלאומי. ולא בדיעבד, אחרי יום-יומיים, כתיקון לנזק שנגרם מההתבטאות האומללה של בן-גביר.

תראו, אני מאמינה בחופש הביטוי אבל לא על חשבון אחדות השורות בעת לחימה. כשמולנו אויב אכזר, התוקף אותנו בשלל חזיתות, נדרשת התנהלות אחרת מחברי הממשלה וגם מהתקשורת. כן, הם נקראים לדגל. כפי שהלוחמים מגוייסים ונותנים את נפשם למען המדינה, כך גם הדרג המדיני והתקשורת צריכים לתת מעצמם למען הכלל. חרף חילוקי הדעות, ויש בהחלט מקום לדעות השונות, חשוב להשכיל להרתם למטרה המשותפת ולפעול יחד.

כבר תקופה שאני עוקבת אחר החומרים הויזואליים במלחמה הזאת, במיוחד בסוגיות הקשורות לצילום ולתמונות שהפכו אייקוניות וזכו להדים ברחבי העולם. לתמונות האלו נהוג לקרוא בשם 'תמונות ניצחון'. וכמובן, השאלה הבאה היא – על איזה ניצחון אפשר לדבר? איפה יש כאן בכלל ניצחון כאשר הכל התחיל במחדל, בכישלון קולוסאלי ובתמונות שזעזעו אותנו לדורי דורות. יותר מכך, אתמול נסעתי וראיתי בדרך שלט עם הסלוגן "עד שהחטופים לא חוזרים – אין ניצחון", ושמעתי ברדיו את אחד המרואיינים מכריז "עד שצה"ל לא ימוטט את חמאס – אין ניצחון", ומרואיין אחר הדגיש "עד שלא נשקם את כח ההרתעה – אין ניצחון"לכאורה, כולם צודקים.

כולנו מייחלים להשבת החטופים, זהו ערך עליון ומקודש, כולנו גם מייחלים למיטוט החמאס והרי לא נוכל לחזור למציאות שקדמה לאסון, ואם לא נצליח לשקם כח ההתרעה, כיצד אז נזכה לחיות כאן בשקט?? זה נכון, אבל, וזה אבל גדול, אסור לנו להגביל ולהתנות את הניצחון שלנו, ובוודאי שאסור לנו לפסוח עליו!


ניצחון זה סטייט אוף מיינד

ראשית נזכור, שהצד השני לא רוצה שננצח, אז למה אנחנו ממשיכים לספק לו את המרשם המדוייק להפסד שלנועבור הצד השני, מספיקה השרידות שלו בלבד, ולא משנה כמה אבדות הוא סופג, כדי להכריז על ניצחון סוחף להתהדר ולהתבשם בו. הסיבה לכך היא שניצחון הוא איננו מצב אובייקטיבי אם כי סובייקטיבי, ומכאן החשיבות הגבוהה במסגור התקשורתי של ניצחון. 

אנחנו לעומת זאת, גם אם נמוטט את חמאס וגם אם נגדע את ראש הנחש האיראני ונשיב את החטופים לביתם, עדיין לא נרשה לעצמנו לנצח כיוון שאנחנו מכים על חטא, מגבילים ומצרים את עצמנו בכל עת. ושוב, אין קשר למצב האובייקטיבי ולכן שישנם גם גורמים חיצוניים המשפיעים על היכולת שלנו להכריע. שלא יהיה ספק, את הכישלון של ה-07.10 איש לא יטשטש ואת ועדות החקירה וחשבון הנפש נערוך, אבל לצד זהנבחר בחיים ונבחר בניצחון. 


לנצח למרות הכל 

לניצחון יש משמעות פסיכולוגית רבה ועמוקה על הפרט ועל החברה. יש סיבה לכך שאויבנו מייחסים לפעולותיהם ניצחון, גם אם בידיהם הישגים זניחים לעומת האבדות והפגיעות האנושות בתשתיות שלהם. הסיבה היא שיש להם מטרה ארוכת טווח. ניצחון חיוני עבור האינטרסים הלאומיים שלנו, עבור המוטיבציה, עבור הלגיטימציה, עבור הדרך המשותפת מרובת ההקרבות ועבור הלכידות שלנו. אנחנו צריכים להעלות על הנס את הניצחון שלנו, למרות הכשלונות שבדרך ולמרות האבדות, כי אנחנו עם מנצח ופועמת בנו רוח מנצחת.

 האם זה נשמע מנותק מהמציאות כשיש לנו חטופים, כשכל כך הרבה תושבים לא בבתיהם ואנחנו עדיין בלחימה ותחת איום מתמיד?כן. ובכל זאת, מדינת ישראל מתמודדת עם כל כך הרבה איומים ונתונה לכל כך הרבה ללחצים גם מצד ארה"ב ואירופה ועדיין – יש לנו ניצחונות. הצלחנו לגייס קואליציה בינלאומית? הצלחנו להדוף מתקפה? כל צעד מוצלח הוא ניצחון וצריך להכיר בחשיבותו.

הדילמה בין ביקורת על התנהלות הממשלה לבין מסגור ניצחון היא חרב פיפיות עבור האופוזיציה. מצד אחד זהו מאבק באויב משותף אך מצד שני כל מהלך מוצלח מקנה נקודות זכות לקואליציה. תודה לאל שבמדינת ישראל אנחנו יכולים למתוח ביקורת אבל כדאי לשים לב לדרך ולתזמון, כדי לוודא שלא נחטא למטרה לשמה התכנסנו כאן.

 

ואם לקשר את המצב לחג פסח אז כשבני ישראל הלכו במדבר, כתוב "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" (שמות יב, לד). בני ישראל לקחו את הבצק איתם כפי שהוא, עוד בטרם הספיקו לאפות אותו. הם לא חיכו שהוא יהיה בתנאים הנכונים לאכילה. בהקבלה לימינו, בלחימה, אף פעם אין תנאים נכונים ותמיד יש טעויות אבל אם לא נישא את ניצחוננו עוד בטרם תסתיים המלחמה – נחמיץ את ההזדמנות לחזק את העם לאורך הדרך. גם אם הדברים רחוקים מלהיות מושלמים, צריך למצוא את הניצחונות שלנו, ולנופף בהם בגאווה כדי להזרים אוויר בכנפיים שלנו. אם בני ישראל היו ממתינים לתנאים המושלמים, הם היו נשארים במצרים, כפי שאנחנו עלולים להשאר בחושך, בזמן שהאויב מתיש וממוטט את הרוח ואת התקווה שלנו.

חג פסח מלא תקווה, חיים וחירות לכולם. 

לשיתוף לחצו כאן:

Facebook
WhatsApp
Telegram
Email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד