בלוג אישי

כנכדה לשורדי שואה, גדלתי כמו רבים על סיפורי הכאב שעיצבו את רוח המשפחה ואת ערכיה. סיפורים שחלחלו דרך סלעי החיים ונקוו בליבנו. אחד מהסיפורים האלו, אם לא הידוע שבהם, היה סיפור בריחתה הנועזת של סבתא שלי חיה-שרה עם בנה שלוימה. היתה זו בריחה מביתם בבסארביה תחת אש בלתי פוסקת

היום משפחתי מציינת 33 שנים לעלייה לישראל. כשעלינו ב-17.05.1989, הייתי בת 4, בדיוק בגיל של הבת שלי היום. קשה לדמיין איך אפשר לעבור עם הילדים למקום חדש ולהתחיל מהתחלה אבל הם השאירו הכל מאחור, ובשמחה! מלאי תקווה עלינו לכאן כדי להגשים את החלום הציוני שהתווה לנו סבא רבא אהרון טסלר ז"ל (על

כשלביבות חמות עוברות מהמחבת לנייר הסופג, וקורטוב של ריבת תות מעטר את קצה אפם של הילדים, זה סימן שחג החנוכה מאיר. אין ספק שזהו החג הכי מואר וזהוב. מאור הנרות, הסופגניות התפוחות שזה עתה יצאו  מטבילה בשמן חם, מטבעות השוקולד…מסמלים  כולם עושר. זהו עושר רוחני ומשפחתי, מלא באהבה ובכל-טוב.

אחרי שהילדים חזרו השבוע למסגרות, אפשר להתחיל לראות את האור בקצה מנהרת הקורונה שנכפתה עלינו. אז מה היה לנו כאן? הרבה זמן עם הילדים, בישולים, חוסר וודאות, בישולים כבר כתבתי, אימוץ הרגלים חדשים כגון חיטוי ידיים, חיטוי משטחים, חיטוי קניות מהסופר אבל גם לימודים! למדנו איך עיטוש נראה מהצד וכיצד

באופן סימבולי, בחרתי לפתוח רשמית את הסטודיו שלי בט"ו בשבט. זו העת שלי לטעת. וכמו כל התחלה, היא מהולה ברגשות מעורבים. אני נרגשת לקראת הדרך החדשה אבל אני צועדת בה בלי אבא שלי. כמה מצער עבורי שהוא לא כאן לצידי. הוא לא ראה את הסטודיו שלי, הוא אפילו עוד לא

האתר נושא את שמי ולכן החלטתי לצקת לכאן את הלב שלי ולחלוק אתכם את המתרחש בחיי. ב-28.10 אבא שלי נפטר והוא היה הכל עבורי. החיים עצמם. מתחילת אוקטובר אבא שלי היה מאושפז בטיפול נמרץ לב בביה"ח הדסה עין-כרם, לאחר ניתוח לב רביעי ומורכב מאוד. ולמרות הכל, הוא היה כבר