"אבא יקר ואהוב שלי. זכיתי בך. זכיתי בטוב ליבך. 

תמיד היית שם עבורי ותמיד הרגשתי – אתה אבא שלי! 

אתה שנשאת אותי על כתפיך, שהרדמת אותי בלילות עם סיפורים שהמצאת לבדך, שרת לי שירי ערש, רקדת איתי בכל אירוע וסובבת אותי בדיוק כמו שאהבתי. 

אין מילים לתאר כל מה שאתה עבורי. 

תמיד תמכת בי וסמכת עליי והיית גאה בי 

ותמיד חיבקת אותי חיבוק המיוחד רק לנו. 

כזה היית אבא – אבא שלי" 

(קטע מתוך ההספד לאבא)

בבקרים הכי קשה לי. דבר ראשון כשאני מתעוררת אני שואלת את עצמי, ייתכן שאבא שלי חי והכל היה רק סרט רע? או – אם אחייג אליו, הוא יענה לי? ואולי אם יקרה לי משהו, הוא ממש ידאג לי ואז יבוא מהר? לא, זה לא יכול לקרות, אני מזכירה לעצמי. לא משנה מה יקרה לי, אבא שלי לא יכול לבוא אליי יותר. המציאות טופחת על פניי בכל בוקר מחדש, הוא איננו. 

אבא עבד בבית ספר דתי אמ"ית אשקלון. הוא היה אחראי על עבודות החשמל בבית הספר ואהב מאוד את העבודה שלו. גם כשלא יכל עוד לעבוד, הוא עבד בשמחה ומעולם לא התלונן. כל צוות בית הספר הנפלא הזה – המנהל, רב בית הספר, המורים והתלמידים החזירו לו אהבה. הם הגיעו אלינו בכל יום בשבעה וסיפרו כיצד אלכס תמיד האיר להם פנים, תמיד היה הראשון להגיע לעבודה והאחרון ללכת, כיצד בלי מילים דאג במקצועיות שאין כמותה לכל פרט ופרט, מעל ומעבר לנדרש בדרכו הייחודית, מלאת החן וההומור. 

בתקופה הזאת למדתי הרבה דברים שלא ידעתי על אבא שלי, על מעשיו הרבים והטובים והתחלתי לעשות חשבון נפש מעמיק עם עצמי – על החיים, משמעות החיים, על מקום האמונה והדת בחיי. באלו ערכים אני מאמינה ומה חשוב לי יותר, איזה אדם אני רוצה להיות לעומת איך שאני כיום ומה עליי ללמוד מאבא ואמא הנהדרים שלי, כדי להגיע למקום שלם יותר.

תפילותיי לעילוי נשמתו של אבא שלי נוטעות בי אמונה שביכולתי לעשות דבר-מה למען נשמתו, כדי שיהיה לו טוב באשר הוא. זה המעט שביכולתי להעניק לו בחזרה. כמו שאמרתי לאבא שלי כשנפרדתי ממנו – אין כמוך בעולם. אני אוהבת אותך יותר מהחיים, יותר מהשמיים, יותר מהכוכבים. 

וכך התפילה, נישאת אל אלוהים שבשמיים, שישמור לנו אותך לתמיד. 

 נאחזת בזיכרונות ובתמונות ואלו הולכים יד ביד, הופכים את הנסתר למואר, את הנשכח לנוכח, את העבר לעכשיו. ועכשיו עצוב כל כך.   

לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיך. 

אוהבת אותך אבא יקר שלי.