כשלביבות חמות עוברות מהמחבת לנייר הסופג, וקורטוב של ריבת תות מעטר את קצה אפם של הילדים, זה סימן שחג החנוכה מאיר.
אין ספק שזהו החג הכי מואר וזהוב. מאור הנרות, הסופגניות התפוחות שזה עתה יצאו מטבילה בשמן חם, מטבעות השוקולד…מסמלים כולם עושר. זהו עושר רוחני ומשפחתי, מלא באהבה ובכל-טוב.
נרות החנוכה מאירים את ליבנו בחום המסורת, ארוכת השנים, כתזכורת לניסים ולנפלאות שעשה ה' לאבותנו בימים ההם בזמן הזה. בימים ההם? באלו ימים? בימי המכבים? ואולי גם בשנה שעברה ולפני שנתיים? החיבור העוצמתי בין כל הימים לזמן הזה, יצר עבורנו גשר של משמעות, המאפשר לנו להודות על העבר, ולהודות בפני עצמנו שהעבר הוא חלק בלתי נפרד מאתנו.
בימים ההם, בהם אבותנו ניהלו מאבק לשימור הזהות היהודית והאוטונומיה הדתית, הם סללו עבורנו את התשתית. והסיפורים, כמו תמיד, הם סיפורם של אנשים שהלכו בעקבות הלב – משפחת החשמונאים לבית מתתיהו הכהן. היכולות לצד החולשות, התעוזה, המרד והערכים שלהם שולבו יחדיו בסיפורים לאורם גדלנו ובגרנו. זהו הסיפור המשותף לכולנו. מסורת זו, כחוט השני, עוברת וקושרת את העבר וההווה בעבותות אהבה והוקרת תודה.
באוקטובר האחרון חלפה שנה מאז שאבא שלי איננו. זו הייתה שנה קשה, מלאת כאב וצער שלא ניתן לתאר. אך עבורי, אבא שלי תמיד איתי, בכל נשימה, חלק בלתי נפרד ממני ואני מודה על הימים ההם, בהם היה לי לאבא ועל האור הגדול שהותיר אחריו.
מודה על משפחתי האהובה, על האנשים הטובים באמצע הדרך, על הזיכרונות מבית סבא וסבתא, על החגים שחגגנו יחד.
מודה על היומיום ועל המובן מאליו. על כל אותם רגעים קטנים-גדולים, על משב רוח נעימה ועל הרגע הזה שבא.
תודה מיוחדת מעומק הלב לצוות בה"ס אמ"ית אשקלון:
בברכת חג חנוכה שופע אור וברכה
לינה
אבא ואני בימים ההם.
