חצי שנה חלפה ואנו כחברה עוד לא עיבדנו את האובדן, השבר העמוק והזעזוע שנחת עלינו באותה שבת שחורה. מעבר לפן התקשורתי אקטואלי שרציתי לכתוב עליו, היה חשוב לי לתת מקום בבלוג לרגש. 

רגש זו התמונה של הלב. והלב שלנו נשמט לתהום, ועדיין שבוי בעזה.

לצערנו, אנשים מופלאים ומיוחדים כל כך נכנסו לחיינו, בנסיבות בהן הם איבדו את חייהם והותירו בני משפחה דואבים וסיפורי גבורה שילוו אותנו לנצח נצחים.

עמית מן ז"ל
שני לוק ז"ל
ענר שפירא ז"ל
מתן אברג'יל ז"ל
נטע אפשטיין ז"ל
אבי עמר ז"ל
גיל פישיץ ז"ל
עדי ברוך ז"ל
משפחת קפטישר ז"ל
רועי עידן ז"ל
עדן נימרי ז"ל
משפחת קוץ' ז"ל
גיא שמחי ז"ל
נויה והסבתא כרמלה ז"ל
יוסף גיטרץ ז"ל
משפחת קדם
איתי והדר ברדיצ'בסקי
דניאל לוי ז"ל
תצפיתנית רוני
תצפיתנית רוני אשל ז"ל
אלינה פלחטי ז"ל

עמית מן, הפרמדיקית מבארי. כמה ציפינו שיתברר שהיא בחיים, עד שהגיעה הבשורה המרה. שני לוק, שאין מילים לתאר את מה שעוללו לנערה מלאת שמחת חיים, ענר שפירא שהדף 8 רימונים במו ידיו במיגונית המוות, מתן אברג'יל, זינק על רימון בתוך הנגמ"ש שלו והציל את חבריו, נטע אפשטיין זינק על רימון כדי להגן על אהובתו אירן בממ"ד הקטן בו שהו. נטע היה ממובילי מחאת הדרום "תנו לגדול בשקט". לא נתנו. אבי עמר, נהרג בקרב בבארי לאחר שעודד וחיבק חייל בכפר עזה. תמונת החיבוק האחרון  זכתה לתהודה רבה. גיל פישיץ, נהג טנק שהתנדב להלחם למרות שהיה לו פטור רפואי והציל את חבריו. עדי ברוך, חיילת שהתעקשה להתגייס בצו 8 ונהרגה מפגיעת רקטה. בן זוגה הציעה לה נישואים בלוויה שלה. התפרסם שיר שעדי כתבה וזו שורתו הראשונה "ואם אי פעם אמות, לפני שיגיע זמני, אני רוצה שתחגגו את החיים, ולא תתאבלו על מותי". אין מילים. לא נשכח את משפחת קפטישר שנטבחו בנסיעה בדרכם מקמפינג שערכו בפארק הלאומי באשקלון, ואת רצח הצלם רועי עידן שעוד הספיק לתעד את חוליות המחבלים בטרם נרצח יחד עם אשתו סמדר. בתם אביגיל בת ה-3 נחטפה לעזה ושוחררה. עדן נימרי מפקדת "רוכב שמיים" נלחמה במחבלים והצילה את הצוות שלה במוצב נחל עוז, ומשפחת קוץ' מכפר עזה, מארגני אירוע העפיפוניאדה השנתי למען השלום, נטבחו בעודם מחובקים במיטה. גיא שמחי נהרג בלחימה על קיבוץ רעים כשהדף מחבלים בידיים חשופות, ואלו הן נויה וסבתא כרמלה בתמונה שאומרת הכל.

 

 

עוד ועוד תמונות וסיפורי כאב הציפו את הנשמה שלנו בחצי השנה הארורה הזאת, לצד מכתבי פרידה מצמררים חיילים, וביניהם המכתב של לוחם השריון בן ה-25 יוסף גיטרץ. הוא חתם על המכתב במילים "בבקשה תמצאו בכל זה משהו חיובי. תהיו עם הנכדים. תעזרו לישראל. אני בסדר". עוד משפחה שאיננה עוד היא משפחת קדם מלאת האור מניר עוז, הזוג היפייפה איתי והדר ברדיצ'בסקי שהצליחו באומץ ליבם להחביא את התאומים שלהם בני עשרה חודשים, עד שחילצו אותם לאחר 14 שעות לבדם, הרופא מבארי ד"ר דניאל לוי, התצפיתנית רוני אשל שאביה ריגש מדינה שלמה, אלינה פלחטי שחלמה להגשים את עצמה וליהנות מהחיים.  

 

 

קצרה היריעה מלהזכיר אינספור סיפורים שהפכו לחלק מאיתנו. הצער הגדול על החיים שנגדעו באכזריות, על כאבם של הפצועים, על החטופים והחטופות ועל משפחותיהם המתייסרות, על הנוער והילדים המפונים מבתיהם, על החיילים שחירפו נפשם וממשיכים במלאכה כדי שתהיה לנו מדינה. הלב שותת דם.  

 

חרציות כתומות עבור משפחת ביבס, בתפילה להשבתם המהירה.

באופן אישי ה-07.10 עבר עליי באשקלון עם הילדים, כשביקרנו אצל אמא שלי, בבניין ללא ממ"ד. לצד שכנים מבוהלים מרצף האזעקות הבלתי פוסק וקולות הנפץ שהרעידו את הבניין, ניסיתי לשמור על קור רוח ו"שגרה", כאילו אין בעולם רע. "זה ישראל!" אמרתי לקטנות בכל פיצוץ, "זה סימן שאנחנו מנצחים!" צהלתי בקול שספק אם גבר על הלמות ליבי. בהמשך הצלחתי להעביר את כולנו לדירה ריקה עם ממ"ד במרחק של כמה דקות נסיעה שהרגישו כמו נצח. שלחתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין ומיד דפקו בדלת השכנים, ובידיהם מזרנים, שמיכות וסירים. זה היה מרגש עד דמעות. עם ישראל חי! 

 

לאחר כמה ימים חזרתי למרכז. כמה שעות אחרי כן, התפוצץ טיל בבניין בו היינו באשקלון. תודה לאל, נזק גדול נגרם רק למבנה ולרכבים בחנייה.  

אחרי כמה ימים נודע לי שיניב זוהר ומשפחתו נרצחו. יניב זוהר היה צלם מוערך ומוביל דרך. בגיל 16 נרשמתי לקורס "צוותי טלוויזיה קהילתית" במתנ"ס, כדי להגשים את חלומי להיות עיתונאית. נותרו לי זיכרונות יפים מהתקופה הזאת בה הייתי לראשונה חלק ממשהו גדול. ערכתי כתבות, ראיינתי, הכרתי חברים. החוויות החיוביות האלו היו בזכותו של יניב. יניב היה המדריך של הקורס והוא העביר אותו באכפתיות רבה, בסבלנות ובתשומת לב לכל אחד ואחת. הוא היה אדם נגיש, חם ומעניין היה להקשיב לו. אני המומה מהרצח המזעזע והמחריד. יהי זכרם ברוך.

משפחת זוהר ז"ל

בהמשך קרוב משפחה יקר שלנו נפצע בעזה, בעת שטיפל בפצועים ועכשיו הוא מתמודד עם שיקום ארוך.


אין מישהו מאיתנו שלא מכיר מישהו שנהרג, שנפצע או נחטף, בשואה שהתחוללה כאן. 

ייקח לנו עוד שנים רבות כדי להבין את גודל המאורע המטלטל והצער שאנו חווים, 

לצד סיפורי הגבורה הרבים, ההתגייסות והעזרה ההדדית בעם, שמרחיבה את ליבנו ומחזקת את רוחנו. 

הלוואי שבגורלנו המשותף נמצא את הדרך המגשרת בינינו, במיוחד בתקופה כה קשה, ונצעד בה יחד. 

 

בתקווה להשבת החטופים והחטופות ולימים של שקט. 

לינה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד