כנכדה לשורדי שואה, גדלתי כמו רבים על סיפורי הכאב שעיצבו את רוח המשפחה ואת ערכיה. סיפורים שחלחלו דרך סלעי החיים ונקוו בליבנו. אחד מהסיפורים האלו, אם לא הידוע שבהם, היה סיפור בריחתה הנועזת של סבתא שלי חיה-שרה עם בנה שלוימה. היתה זו בריחה מביתם בבסארביה תחת אש בלתי פוסקת של חיל האוויר הגרמני. בכל הפגזה הייתה סבתא סוככת בגופה על שלוימה וממשיכה לרוץ קדימה, עד שהצליחה להגיע לתחנת הרכבת. בין ההמולה המבוהלת שמסביב, המתינו להם שם סבתא רבתא רוחל, סבא רבא אהרון ודודה אתי, וכך הם עלו יחד לרכבת למזרח. תוך כדי הנסיעה הרכבת הופצצה פעמיים, יהודים רבים נמלטו אבל הם הצליחו להמשיך בנסיעה עד לאוזבקיסטן, לקולחוז קטן בשם פאחטקור בחבל נמנגן.
סבתא חיה-שרה ודודה אתי עבדו בשדות. הן קטפו כותנה בשמש הקופחת תמורת קמח ומוצרי מזון פשוטים שמשמעותם חיים עבור שלוימה, שהיה אז רק בן 3, ועבור הוריו המבוגרים של סבא. סבא עצמו גויס לצבא האדום ונלחם בנאצים. הסיפורים על התקופה באוזבקיסטן היו קשים לא פחות, על ההתמודדות עם הרעב המחפיר וכיצד סבתא השכילה לכלכל את המזון המועט ולהפיק ממנו אוכל לזמן רב יותר, ואיך שלוימה חלה קשה, ואיך סבתא רבתא רוחל חלתה אף היא ונפטרה.
סיפור רדף סיפור אבל המצמרר שבהם היה של אח של סבתא, מיכאל. הגרמנים הפרידו בינו לבין אשתו וחמשת בניהם וקברו אותם בעודם בחיים. את מיכאל העבירו למחנה השמדה. בן משפחה נוסף, אחיינו של סבא בשם איציק ביטנר, התגייס לצבא האדום וחבריו נאלצו לירות בו אחרי שנפצע ברגלו ולא יכל ללכת, הם פחדו שהנאצים ישיגו אותו וישפילו אותו. בן 17 שנים היה.
בתום המלחמה, כששבו חזרה למקום מגוריהם, רק אז נתגלו מימדי ההרס, הזוועה, הקורבנות והאובדן הגדול. אז רק נודע לסבתא שהגרמנים תפסו את שתי אחיותיה, בלהה ואידה רקלר, העבירו אותן למחנה השמדה ולבסוף ירו בהן למוות.
כן, העבר חי בתוכנו. כשתמונות משפחתיות שגרתיות הן עבור עם שלם תמונות ניצחון לאומיות, אפשר לומר ללא צל של ספק, העבר חי ופועם בתוכנו.
מיכאל, שאשתו ובניו נקברו חיים, שרד את מחנה ההשמדה ועלה לישראל. הוא התחתן ואימץ ילדה אותה גידל במסירות רבה.
סבתא שלי חיה-שרה וסבא לזר התאחדו כשסבא חזר מהקרבות. ילדיהם הקימו בית ומשפחה בישראל.
אחותו של איציק ביטנר, הדודה רוזה היקרה שלי, הקימה משפחה גדולה בישראל.
הבן שלוימה הוא ד"ר סמיון טסלר, גמלאי בזק וסופר. נינתו תגיע בקרוב לבקר אותו ובין ההכנות לקראת בואה, שאלתי אותו על הזכרונות האלו, מהתקופה ההיא, בשנות חיו הראשונות. ופתאום חשבתי לעצמי, הריי הייתי ילדה שמרבה להתעניין ולשאול שאלות, אז למה לא שאלתי את סבתא על השואה? לא שאלתי אותה אבל היא סיפרה לי הכל בדרכה שלה, בשירים. אחד השירים האלו הוא אויפן פריפעטשיק המדבר על החיים שהיו פעם, על האמונה והתקווה שהייתה להורים שילדיהם ילמדו היטב, שיהיו תרבותיים ויתקדמו, שישמרו ויעבירו את המסורת והמורשת היהודית לדורות הבאים – ולא משנה באלו תנאים הם חיים.
נזכור ולא נשכח.
תמונות של אחרי המלחמה:
השיר אויפן פריפעטשיק בביצוע חווה אלברשטיין:
על סיפור העלייה לישראל, כתבתי כאן.
