לינה טסלר כהן - צילום פורטרטים

פוסט סיכום קורונה

אחרי שהילדים חזרו השבוע למסגרות, אפשר להתחיל לראות את האור בקצה מנהרת הקורונה שנכפתה עלינו. אז מה היה לנו כאן? הרבה זמן עם הילדים, בישולים, חוסר וודאות, בישולים כבר כתבתי, אימוץ הרגלים חדשים כגון חיטוי ידיים, חיטוי משטחים, חיטוי קניות מהסופר אבל גם לימודים! למדנו איך עיטוש נראה מהצד וכיצד להימנע מרסיסים ולמדנו גם עד כמה מהר העולם משתנה ללא היכר.

מי היה מאמין שאסור יהיה להתחבק? שנגיד שלום רק עם המרפק? מעבר לכך, התמלאנו דאגה לעבודה ולפרויקטים שנעצרו ורבים מאיתנו אף ספגו הפסדים כואבים אך כולנו ללא יוצא מן הכלל התגייסנו – כי העיקר הבריאות! לצד כל אלו, ציינו את חג החירות, את ימי הזיכרון ואת יום העצמאות – איש איש בביתו כפי שמעולם לא קרה לפני-כן.

למרות הקשיים האלו, התקופה הזאת גרמה, בעיקר לאופטימיים שבינינו, לתהות על קנקנה של קורונה, על התרומה החיובית שהביאה לחיינו. על תשומת הלב שהופנתה פנימה, לבילוי איכותי בחיק המשפחה על פני נהירה לקניונים, על חוויית ההתכנסות מול ההמולה והסחות הדעת של היומיום. איך זה קרה פתאום שנגיף בלתי-נראה לעין גרם לנו לעצור הכל ולהתמסר לילדים במשך כל שעות היום, לאפות ביחד אתם עוגיות, לשחק במשחקי קופסה ולצייר, להיות איתם – כפי שאולי היינו צריכים להיות איתם מלכתחילה?

גם אני החלטתי לשבת ולחשוב מה למדתי מהתקופה הזאת ומה אני בוחרת לאמץ לחיים שבשגרה. 

אז הנה 10 הדברים שלמדתי ב"חופשת" הקורונה:

 

1.      למדתי שבישול דומה מאוד לצילום ולדפדוף באלבומי תמונות.

כולנו הרי יודעים שניחוחות של תבשילים אהובים מעלים זיכרונות המחזירים אותנו אחורה לרגעים מרגשים שאינם עוד. כשהתכוננתי ליל הסדר/סגר, הבנתי על בשרי את עוצמת העניין. זה קרה כשניסיתי לשחזר מנות אהובות שאבא שלי נהג להכין. ההשקעה בבישול, הציפייה, האכזבה מכך שהתוצאה איננה זהה למקור, ההשלמה שיש דברים שאין להם תחליף וטוב שכך, לצד ההנאה מהגשת הזיכרונות ללב השולחן – מקבילים לרגש שמלווה אותי במהלך הצילומים. הרצון להוציא לאור את הסיפור האישי של המצולמים כדי שתתקבל תמונה המבטאת אותם, שתיתן המשכיות לאותו רגע. תמונה שהם יגישו למשפחתם, לילדיהם ולהוריהם. אז במקום תנור ומחבת, יש לי מצלמה ותאורה, ובמקום תבשיל יש לי ביד תמונות, ובמקום צלחת יש אלבום שאפשר לדפדף בו שוב ושוב. בפסח הזה, אגב, הכנתי לראשונה חזרת, קניידלאך וכל הטוב הזה שאין כמוהו בעולם. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד ועצובה.  

 

יש לכם בוודאי מאכלים משפחתיים מסורתיים הייחודיים רק לכם. אחד הפרוייקטים שאני עובדת עליו כרגע הוא ספר צילומים ומתכונים משפחתיים ואני ממליצה לכם בחום גם לערוך אלבום כזה למשפחתכם. אם אתם לא יודעים איך להתחיל? פשוט קחו דף ועט או פתחו קובץ במחשב, הרימו טלפון ובקשו את המתכון ההוא..זה שאתם ממש אוהבים, זה שתמיד היה שם על השולחן, זה שאין אירוע בלעדיו, אותו המתכון שתמיד יחסר לכם ועיניכם יחפשו אותו בשולחן החג, לא משנה איפה תהיו ומתי.

 

2.   למדתי שאי אפשר בלי טכנולוגיה – אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, זו קלישאה, אני יודעת, אבל זה נכון. באמצע הסגר נשבר לי הפלאפון, כשאי אפשר היה לצאת מהבית מעל 100 מטר. חשבתי שזו הזדמנות נדירה בשבילי, כשאין עבודה וכולם בבתים, להרשות לעצמי להתנתק לחלוטין. התחלתי להתנתק מהנייד עד שהרגשתי שאני כמעט ולא זקוקה לו יותר. להפתעתי גיליתי שעומד לרשותי יותר זמן משחשבתי, כשהפסקתי לגלול ולהתכתב בקבוצות הווטסאפ (סליחה חברות, סליחה הורים בגן). גיליתי זמן לכתוב, זמן לתכנן. עד שבאחת השיחות עם אמא שלי בטלפון הקווי הרגשתי עד כמה הסרטונים של הנכדים חסרים לה. למחרת בבוקר נסעתי למעבדת פלאפונים כי הקשר הזה, שהטכנולוגיה מאפשרת, הוא חיוני ואני לא מוכנה לוותר עליו. השיח על מה שהטכנולוגיה נותנת לנו לעומת המחיר שהיא גובה הוא עצום ועומד בעינו אבל – אי אפשר לסגת. כל שנותר לנו הוא למצוא איזון – להשתמש בטכנולוגיה בלי לאבד את החירות. על הפרטיות כבר מזמן וויתרנו.

 

3.   למדתי שאני אמא. אני לא מפעילת קייטנה. בימים הראשונים לסגר, נדבקתי בהתלהבות הראשונית, בשלל פעילויות היצירה עם הילדים. סידרתי את כל הצבעים יפה-יפה, הכנתי דפי יצירה, מדבקות, קישוטים, תליתי לו"ז צבעוני על המקרר ונכנסתי רשמית לנעלי גננת. זה עבד נפלא עד שערימות הכביסה החלו להיערם והבנתי שהן כאן כדי להישאר. התחלתי לשלב את הבנות בפעילויות היומיומיות בבית, החל מסידור המיטה, קיפול בגדים, החזרת צעצועים למקום ולאט לאט – שחררתי. כבר לא הרגשתי צורך להפעיל אותן כל הזמן והבאתי להן זמן חופשי לשחק להנאתן בכיף. חזרתי להיות פשוט אמא. ואתם יודעים, שמתי לב שהן מעסיקות את עצמן לא רע בכלל ומשחקות נהדר גם ללא "הוראות הפעלה". אז למדתי שאפשר, ואף רצוי, להגיש את חומרי הגלם ולאפשר לילדים להפעיל לבד את הדמיון ולשחק כרצונם, בלי להכתיב להם את הדרך (ועל הדרך אני יכולה לשתות קפה בשקט, לא קרה כלום).

     לא קרה כלום? הצחקתם אותי! זו התוצאה כשאת לוקחת לעצמך רגע אחד לנוח בצד. מיהרתי לתעד ולשטוף היטב ולמדתי – אין מנוחה בזמן גואש או בכלל.  

 

4. למדתי שיש לנו ארץ נהדרת ואנשים נהדרים. טוב הגזמתי, את זה תמיד ידעתי אבל ברגעי משבר, ארץ ישראל היפה מתגלה במלוא הדרה וזה מרגש. אלו הם רגעי חסד של ביחד, בהם כולנו בסירה אחת, כתף אל כתף.  זה קרה דווקא בעיצומו של משבר פוליטי ושיח כל כך מקטב בין ימין ושמאל, כאשר התייצבנו כולנו יחד למלחמה בנגיף וכבר לא היה יותר ימין ושמאל. גילינו שיש דברים חשובים יותר המחברים בינינו, החיים עצמם והם יקרים לכולנו באותה המידה. ביחד התרגשנו כשחיילים סייעו לניצולי שואה בחג, כשאומנים מן השורה הראשונה הופיעו מתחת לבניינים והריעו להם מכל המרפסות, וכשמשאיות עם מוסיקה חלפו ליד הבית. המחוות האלו, מחממות את הלב, ולא יישכחו במהרה.  

 

5.     למדתי שבשביל יופי לא צריך להתרחק כשגיליתי מקומות מדהימים 100 מטר מהבית שלי. בעלי יצא לרכיבה על אופניים והתקשר לספר שהגיע לפרדס אשכוליות יפייפה. למחרת הלכתי לשם ונדהמתי, זהו לוקיישן הצילומים המושלם! אני כבר מחכה למשפחות ולהריוניות שאצלם בפרדס המופלא הזה. עוד דבר שלמדתי, שאני לא צריכה לחפש דוגמנים ודוגמניות לפרסום הסטודיו, הם נמצאים ממש מתחת לאף – הילדים שלי. צילמתי אותם הרבה יותר בתקופה הזאת וזו הייתה הזדמנות נהדרת לשתף אותם יותר בעבודה שלי.  

 

 6. למדתי שכדי להתמקד בדברים החשובים, צריך לנהל אנרגיה נכון ולהתייעל. זאת אומרת, לא להמציא מחדש את הגלגל אלא לסגל פעולות שגרתיות קבועות. יצרתי לעצמי סדר פעולות קבוע כדי לתעל יותר אנרגיה לדברים החשובים, לתוכן ולא לעניינים טכניים. שגרת הבוקר שלי כוללת סדר פעולות קבוע לחלוטין – החל מסידור המיטה, אוורור החדרים, ניקוי המראה והשיש באמבטיה ועד לארגון הסנדוויצ'ים ופיזור הילדים למסגרות. גם לערב גיבשתי סדר פעולות קבוע – אני מתחילה לארגן את הבית מכיוון הסלון לכיוון המטבח, אני מכינה לילדים בגדים למחרת ואז מכניסה את הנייד להטענה וכו'. אין יותר לעצור ולחשוב 'מאיפה אני מתחילה עכשיו?!' כשיש מיליון משימות וטיטולים עפים מכל עבר. אלא, אני יודעת בדיוק מהיכן אני מתחילה – מהמקום שהגדרתי לי מלכתחילה. כשסדר הפעולות ידוע וקבוע, אפשר להירגע…ולהתחיל לבצע. למרות שזה נראה מובנה מידיי, זה כבר הפך להרגל שחולל שינוי משמעותי בסדר היום שלי. הפעולות היומיומיות הפכו להיות פחות מעמיסות ויותר מהנות, ובזכות זה אני מספיקה יותר ומסיימת את היום מרוצה יותר. ולכן אני גם ממליצה לכם – לנסות את זה בבית.  

 

7.  למדתי שאם אני לא יכולה לעבוד, אני עדיין יכולה לעשות משהו. משהו אחר. וכך, החלטתי להגשים חלום ישן – לכתוב ספר וכתבתי ספר ילדים (כן, כן) בשם 'סנאית אדמונית'. העברתי אותו להוצאה לאור ואני מחזיקה אצבעות חזק-חזק שאקבל תשובה חיובית. אני מאמינה ואוהבת את הסיפור וגם אם הוא לא יתקבל בברכה, ולא יזכה לראות אור-יום ואיורים מקסימים וכריכה מעוצבת כמו שרציתי, אני עדיין שמחה שעשיתי את הצעד הזה. 

 

8.  למדתי שבדידות היא עניין יחסי. אני טיפוס דיי פילוסופי ביומיום אבל לאחרונה כנראה עוד יותר. תוהה מהי בדידות, מהי חירות, אמיתית, מהי שמחה ומהם הגבולות האפשריים עבורם. נזכרתי בציטוט של השחקן רובין ווילאמס, אותו הערצתי מאז שהייתי תיכוניסטית, זה הולך ככה:  "נהגתי לחשוב שהדבר הנורא בחיים הוא להיות בודד אך גיליתי שזה לא נכון. הדבר הנורא ביותר בחיים הוא להיות עם אנשים שגורמים לך להרגיש בודד". אני יכולה להיות עם בני משפחתי בין 4 קירות והשאלה היא אם הם גורמים לי להרגיש בודדה או שמחה ומה אני גורמת להם להרגיש. מה אתם נותנים לאחרים להרגיש? ומה לגבי אנשים שהם באמת לבד? איך מפיגים בדידות? 

   הנה רגעים של דייב וליה ביחד, נמרחים על הספה. מישהו זוכר שהיה קר עד לא מזמן???!.

    

9.  למדתי שצריך להיערך מראש ליום סגרירי ולתקופות בצורת בעסק, כדי לא ליפול. כעסק עצמאי, תחום הניהול הפיננסי צריך להיות מנוהל ומבוקר וזה דורש לימוד והשקעה. לא רק לעצמאיים, גם שכירים רבים שיצאו לחל"ת, מצאו את עצמם נערכים למציאות חדשה, כשאופק העבודה לא היה ברור. זו הייתה תזכורת לכולנו שאם עד עכשיו לא עשינו סדר בנושא, עדיף מוקדם ממאוחר.

 

10. למדתי להעריך את השגרה. היכולת לבקר את אמא, היכולת ללכת לחנות בלי לחשוש, היכולת לברך לשלום חברה. אני חושבת שכולנו נתחיל יותר לברך על השגרה, על מוסדות החינוך…ועל העבודה המאפשרת לנו לא רק פרנסה אלא גם שפיות והגשמה.

 

ואם קראתם עד לשורה הזאת, תודה! אני שולחת לכם חיבוק וירטואלי גדול ואשמח מאוד לשמוע מה דעתכם ומה אתם בוחרים לקחת לעצמכם מהתקופה הזאת?

 חזרה קלה לשגרה בבריאות וחירות – בבית ובלב.

לין

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד