גם אני החלטתי לשבת ולחשוב מה בכל זאת למדתי מהתקופה הזאת ומה אני בוחרת לאמץ הלאה לאחר הקורונה. 

אז הנה 10 הדברים שלמדתי ב"חופשת" הקורונה:

1.      למדתי שבישול דומה מאוד לצילום ולדפדוף באלבומי תמונות.

כולנו הרי יודעים שניחוחות של תבשילים אהובים מעלים זיכרונות המחזירים אותנו אחורה לרגעים מרגשים שאינם עוד. כשהתכוננתי ליל הסדר/סגר הבנתי על בשרי את עוצמת העניין. זה קרה כשניסיתי לשחזר מנות אהובות שאבא שלי נהג להכין. ההשקעה בבישול, הציפייה, האכזבה מכך שהתוצאה איננה זהה למקור וההשלמה שיש דברים שאין להם תחליף וטוב שכך, לצד ההנאה מהגשת הזיכרונות ללב השולחן. בצילומי פורטרט מוביל אותי הרצון הרצון להוציא לאור את סיפורו האישי של המצולמם כדי שתתקבל תמונה המבטאת אותו, כזו שתיתן המשכיות לקסם שהוא. תמונה שהוא יגיש למשפחתו, לילדיו ולהוריו. אז במקום מצלמה ותאורה הייתה לי מחבת ופומפייה, ובמקום תמונות החזקתי תבשיל, ובמקום אלבום זו הייתה צלחת מעוטרת אבל ההרגשה…כל כך דומה. בפסח הזה אגב, הכנסתי לראשונה חזרת, קניידלאך וכל הטוב הזה שאין כמוהו בעולם. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד, ועצובה.  

יש לכם בוודאי מאכלים משפחתיים מסורתיים הייחודיים רק לכם. אחד הפרוייקטים שאני עובדת עליו הוא ספר צילומים ומתכונים משפחתיים ואני ממליצה לכם בחום גם לערוך אלבום כזה למשפחתכם. אם אתם לא יודעים איך להתחיל? פשוט קחו דף ועט או פתחו קובץ במחשב, הרימו טלפון ובקשו את המתכון ההוא..זה שאתם ממש אוהבים, זה שתמיד שם על השולחן, זה שאין אירוע בלעדיו, של המנה הזאת שתמיד עיניכם יחפשו בשולחן החג, לא משתנה איפה ומתי.

2.   למדתי שאי אפשר בלי טכנולוגיה – אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, זו קלישאה אני יודעת, אבל זה נכון. באמצע הסגר נשבר לי הפלאפון, כשאי אפשר היה לצאת מהבית מעל 100 מטר. חשבתי שזו הזדמנות נדירה בשבילי, כשאין עבודה וכולם בבתים, להרשות לעצמי להתנתק לחלוטין. התחלתי להתנתק מהנייד עד שהרגשתי שאני כמעט ולא זקוקה לו יותר. להפתעתי גיליתי שעומד לרשותי יותר זמן משחשבתי, כשהפסקתי לגלול ולהתכתב בקבוצות הווטסאפ (סליחה חברות, סליחה הורים בגן). גיליתי זמן לכתוב, זמן לתכנן. עד שבאחת השיחות עם אמא שלי בטלפון הקווי הרגשתי עד כמה הסרטונים של הנכדים חסרים לה. למחרת בבוקר נסעתי למעבדת פלאפונים כי הקשר הזה, שהטכנולוגיה מאפשרת, הוא חיוני ואני לא מוכנה לוותר עליו. השיח על מה שהטכנולוגיה נותנת לנו לעומת המחיר שהיא גובה הוא עצום ועומד בעינו אבל – אי אפשר לסגת. כל שנותר לנו הוא למצוא איזון – להשתמש בטכנולוגיה בלי לאבד את החירות. על הפרטיות כבר מזמן וויתרנו.

3.   למדתי שאני אמא. לא מפעילת קייטנה. בימים הראשונים לסגר נדבקתי בהתלהבות הראשונית, בשלל פעילויות היצירה עם הילדים. סידרתי את כל הצבעים יפה-יפה, הכנתי דפי יצירה, מדבקות, קישוטים, תליתי לו"ז צבעוני על המקרר ונכנסתי רשמית לנעלי גננת מדופלמת. זה עבד נפלא עד שערימות הכביסה החלו להיערם והבנתי שהן כאן כדי להישאר. התחלתי לשלב את הבנות בפעילויות היומיומיות בבית, החל מסידור המיטה, קיפול בגדים, החזרת צעצועים למקום ולאט לאט – שחררתי. כבר לא הרגשתי צורך להפעיל אותן כל הזמן והבאתי להן זמן חופשי לשחק להנאתן בכיף. חזרתי להיות פשוט אמא כזו רגילה..וזה היה נפלא! ואתם יודעים, שמתי לב שהן מעסיקות את עצמן לא רע בכלל ומשחקות נהדר גם ללא "הוראות הפעלה". אז למדתי שאפשר, ואף רצוי, להגיש את חומרי הגלם ולאפשר לילדים להפעיל לבד את הדמיון ולשחק כרצונם (ועל הדרך אני יכולה לשתות קפה בשקט, לא קרה כלום..).