כשחזרתי עם סבא מהטיול בפארק הבחנתי בשינוי. חלקי מילים התעופפו באוויר ולחשו כי עוד מעט נעקור לארץ חדשה. שיתפתי פעולה בלי לדעת מה ולמה. פתאום התוכניות שלהם שם למעלה השתנו והם הסכימו לאפשר לנו לצאת בתמורה לתנאי אחד – עלינו למסור להם את הבית. בדיעבד התברר שהבית שלנו מצא חן בעיני זוג סוכני קג"ב והם החליטו להוציא אותנו משם, ומהר. כך התחלנו למסור דברים לשכנים ולחברים. אח שלי העביר קופסאות צעצועים ללנה וטניה – אחיות שכנות שעשו לי בייבי סיטר מידי פעם. שנים רבות אחרי-כן הן עוד המשיכו לשלוח לנו כרטיסי ברכה לרגל ראש השנה היהודי. 

בינתיים רצתי כהרגלי למחסן הארוך והצר שבסופו נמצא החדר של העוזרת, התמתחתי כדי להגיע למדף בו סבתא מאחסנת את השוקולד האהוב עלי "חלב של ציפור". כאן בארץ השוקולד נמכר בשם "ציפור גן עדן", דומה אך לא זהה. אכן הייתה לנו סיבה לחגוג, סוף סוף קיבלנו אישור לעלות לארץ הקודש. יותר מאוחר אבא לקח אותי עימו לכפר להיפרד מאחד מחבריו הטובים, שהיה עובד שלו במפעל הרכב. אני לא יכולה לומר לכם את שמו של החבר כי אינני יודעת. גם אבי לא ידע. מאז שכיניתי את חברו בשם לחלוטין פרי דמיוני, כולם אימצו את השם. הכינוי כל כך צלח שאני מרגישה גאווה על כך גם בעת כתיבת שורות אלו! כיניתי אותו מיפודיה. סתם ככה! בזמן שאבא ומיפודיה שוחחו, טיילתי בשדה וליקטתי פטל יפייפה מהשיחים הירוקים והמסואבים שהיו סמוך לבייתו. היה להם ניחוח פירות יער מתוק במיוחד. מיפודיה הסיע אותנו חזרה הביתה כי אבא השאיר לו את הרכב הגדול והמפואר שלנו "וולגה" בצבע חול מדבר. רק נכנסנו הביתה ולפתע נשמעה צעקה מחרידה, זאת סבתא. אימא רצה וצעקה – סבא נפטר.

יום לפני העלייה הלכנו לבית העלמין להיפרד מסבא לזר. בדרך לשם, הסתובבתי לאחור וראיתי איך המונים מפילים את הפסל של קלינין. קלינין, אותו מהפכן אידיאולוגי שסבא צילם אותי לידו. דוד שלי שלוימה החזיק את ידי והוליך אותי משם. בעודי מביטה מטה בפרחים היפים השרויים על האדמה, לא הבנתי את המתרחש, רק כי אלו רגעים עצובים. אומנם הייתי עוד קטנה אך נוכחותו של סבא נחרטה בליבי כשטיילנו יד ביד בשדרת הפארק המרכזית בצ'רנוביץ. הביטו עלינו מלמעלה עצי אלון גבוהים, שתבעו את מעמדם בפארק בלמעלה מ-600 שנות קיום. על קליפתם חרט הנקר את שירת הסתיו של אדום החזה, שהייתה מנקרת ומזמרת בהנאה להולכי ושבים. סבא נהג לצבוט את לחיי. הוא אהב כשהן אדומות ואילו סבתא אהבה אותן כך. 

הגיע הזמן להפרד. 

בערב בו יצאנו מהבית, הגיעו החברים והשכנים להפרד מאיתנו. לא כולם ידעו שאנו עולים לישראל אבל אז כשאנשים נפרדו הם הרגישו שזה לכל החיים ופרידה הייתה פרידה. הבטתי כיצד אבא נעל את המטען – ארגז עץ גדול בו הורי אחסנו ספרים, פסנתר וכורסאות מתקפלות שנפתחות למיטה, כדי שיהיה לנו איפה לישון. לא אפשרו לנו לקחת יותר מזה. בטרם הספקנו לארוז, כבר הייתה דפיקה בדלת. הם הגיעו ודרסו רגל בלי בושה. אותם הסוכנים שחשקו בבית משפחתי, נכנסו פנימה. החלום כל כך קרוב להתגשם.