לינה טסלר כהן - צילום פורטרטים

היום משפחתי מציינת 33 שנים לעלייה לישראל. כשעלינו ב-17.05.1989, הייתי בת 4, בדיוק בגיל של הבת שלי היום. קשה לדמיין איך אפשר לעבור עם הילדים למקום חדש ולהתחיל מהתחלה אבל הם השאירו הכל מאחור, ובשמחה! 

מלאי תקווה עלינו לכאן כדי להגשים את החלום הציוני שהתווה לנו סבא רבא אהרון טסלר ז"ל (על שמו קראתי לבני דייב אהרון). חלום שהוא העביר לסבא לזר, שלצערנו נפטר זמן קצר לפני העלייה.

רציתי לכתוב בפוסט הזה לא על הקשיים שהיו לנו בתחילת הדרך, וגם לא על ההצקות והחרם המתמשך שחוויתי בבה"ס, אלא על התקופה שקדמה לעלייה. התקופה שזכורה לי מסיפורים אבל גם ממראות וקולות שהתערבבו יחד. 

כבר משנת 1978 הגישו הורי בקשה לשלטונות אוקראינה להתיר לנו לעלות למדינת ישראל. כל שנה הם היו ממלאים מחדש טפסים, שולחים ומקבלים בתגובה סירוב לא מנומק. סירוב אחר סירוב, שנה אחר שנה. 

בינתיים, חיי המשפחה המשיכו כהרגלם. אימא עבדה כרופאת ילדים בכירה בבית חולים לעובדי הנמל ובני משפחתם, אבא ניהל ביד רמה מפעל לייצור רכבים ואני נשארתי בבית עם סבתא, סבא ואחי ארתור הגדול ממני בשבע שנים. משפחתי, פרט לדודי שלוימה, התגוררה יחד באותו הבית בצ'רנוביץ, ברחוב פרבומייסקי 6, במשך למעלה מארבעים שנים. זה היה בית מיוחד במינו שנבנה בסגנון אומנותי, עוד בימי שליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית באזור.

סבתא שרה הייתה עקרת בית נמרצת שהקפידה ללכת פעם בשבוע לשויחט, היחידי שהיה באזור. הייתה לו פינה בשוק העירוני. היא נהנתה לבשל ולדאוג למשפחתה. סבתא הייתה מכינה מאכלים טעימים ומסורתיים כמו גפילטאפיש, כבד קצוץ, ורנישקס בחמאה וממה ליגה. היא גם נהגה להבריש ולמרק את הבית כך שאפילו ידיות הדלתות הבריקו, והמצעים והסדינים היו כה צחורים עד כי בקע מהם רחש ניקיון העמילן כשפרסו אותם על המיטה. כולם אהבו מאוד את סבתא שרה, שהיתה השראה למסירות אינסופית לילדיה. היא התייתמה מהוריה בגיל 6, החלה לעבוד כתופרת ורקמה לעצמה משפחה, ובכפפות של משי גידלה וטיפחה אותה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגנה בגופה על בנה שלוימה כשברחו יחד מהפגזות טילים, בזמן שסבא היה בצבא האדום. גם בעתות רעב ומחלה לאחר המלחמה, תמיד דאגה לבשל משהו טעים כדי לתת תחושה של בית, אפילו אם היה זה רק מרק מקליפות תפוחי אדמה.  

סבתא שרה טסלר ז"ל בשנת 1977
סבתא בשנת 1970

סבא לזר היה עיתונאי, איש ספרות דובר שבע שפות, והיתה לו חנות רהיטי עץ בייבוא אישי מאיטליה. סבא נהג ללכת מידי שבוע לבית הכנסת ובשבת הגיע אלינו גוי של שבאס כדי להדליק את האור. כן, חגגנו את החגים היהודיים כהלכתם. בפסח סבא היה קונה מצות במחתרת, מחביא ומבריח במזוודה, דרך הסמטאות החשוכות, מבלי שאיש יבחין. וביום כיפור האחרון באוקראינה, לא אשכח, רדפתי במטבח אחרי תרנגול כפרות. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי תרנגול! אינני זוכרת בבהירות את צבעו, רק כיצד קיפץ במטבח וסבתא הצליחה לתפוס אותו. וזהו. אני משערת שנפגשתי עם התרנגול אחר כך ביוך עם קניידלעך או בשמאלץ הטעים שסבתא'לה כה הטיבה להכין. 

סבא לזר בשנת 1975
כפרות ותפילה

באחד הימים, התהלכתי לצלילי רשרוש עלי שלכת שכיסו את הפארק במרבד מרהיב ביופיו. לבשתי מעיל פרווה שחור והאוויר היה נעים כל כך, בניחוח עדין של פרחי עצי השיטה הלבנים. שמחתי לדרוך ולרשרש בעלים הירוקים והכתומים, הזהובים והאדומים, כאילו ניסיתי לבדוק אם עלה אחד מנגן תו שונה מחברו. ואז סבא בא, הרים אותי גבוה והעמיד אותי ליד הפסל של קלינין, ואף תיעד את זה במצלמת שחור-לבן. אני זוכרת היטב איך נראה סבא מלמעלה. את המעיל הארוך שלו ואת כובע הברט לראשו, בצבע כחול כהה עם צ'ופצ'יק. 

קלינין היה פעיל אידיאולוגי קומוניסטי. סבא גם היה קומוניסט נלהב. בצעירותו פעל במחתרת וחלם כמו רבים אחרים את חלום השוויון. הוא אף ישב בכלא בשל דעותיו הקומוניסטיות (באותו התא עם נשיא בולגריה), שירת בצבא האדום ונלחם בנאצים במלחמת העולם השנייה. רבים מבני משפחתו נספו בשואה ומאז שסבא פגש את סבתא, הוא לא נפרד ממנה לרגע. הם היו זוג יונים אמיתי. מספרים שסבא מעולם לא יצא מסף הבית בלי לתת לסבתא נשיקה, וכל ערב הם יצאו לטייל יחדיו בצ'רנוביץ' היפה.

סבתא שרה וסבא לזר בשנת 1979, עשור לפני העלייה לישראל
מסמך תיעודי נדיר. החתונה של סבתא וסבא בעיירה מרקולשטא ב-1936.
סבתא סבא וילדיהם בשנת 1958. אמא שלי רעיה, דוד שלוימה (סמיון) במרכז ודוד מוניה.

כשחזרתי עם סבא מהטיול בפארק הבחנתי בשינוי. חלקי מילים התעופפו באוויר ולחשו כי עוד מעט נעקור לארץ חדשה. שיתפתי פעולה בלי לדעת מה ולמה. פתאום התוכניות שלהם שם למעלה השתנו והם הסכימו לאפשר לנו לצאת בתמורה לתנאי אחד – עלינו למסור להם את הבית. בדיעבד התברר כי הבית שלנו מצא חן בעיני זוג סוכני קג"ב והם החליטו להוציא אותנו משם, ומהר. כך התחלנו למסור דברים לשכנים ולחברים. אח שלי העביר קופסאות צעצועים ללנה וטניה – אחיות שכנות שעשו לי בייבי סיטר מידי פעם. שנים רבות אחרי-כן הן עוד המשיכו לשלוח לנו כרטיסי ברכה לרגל ראש השנה היהודי.  

בינתיים רצתי כהרגלי למחסן הארוך והצר שבסופו נמצא החדר של העוזרת, התמתחתי כדי להגיע למדף בו סבתא מאחסנת את השוקולד האהוב עלי "חלב של ציפור". כאן בארץ השוקולד נמכר בשם "ציפור גן עדן", דומה אך לא זהה. אכן הייתה לנו סיבה לחגוג, סוף סוף קיבלנו אישור לעלות לארץ הקודש. יותר מאוחר אבא לקח אותי עימו לכפר להיפרד מאחד מחבריו הטובים, שהיה עובד שלו במפעל הרכב. אני לא יכולה לומר לכם את שמו של החבר כי אינני יודעת. גם אבי לא ידע. מאז שכיניתי את חברו בשם לחלוטין פרי דמיוני, כולם אימצו את השם. הכינוי כל כך צלח שאני מרגישה גאווה על כך גם בעת כתיבת שורות אלו! כיניתי אותו מיפודיה. סתם ככה! בזמן שאבא ומיפודיה שוחחו, טיילתי בשדה וליקטתי פטל יפייפה מהשיחים הירוקים והמסואבים שהיו סמוך לבייתו. היה להם ניחוח פירות יער מתוק במיוחד. מיפודיה הסיע אותנו חזרה הביתה כי אבא השאיר לו את הרכב הגדול והמפואר שלנו "וולגה" בצבע חול מדבר. רק נכנסנו הביתה ולפתע נשמעה צעקה מחרידה, זאת סבתא. אימא רצה וצעקה – סבא נפטר.

יום לפני העלייה הלכנו לבית העלמין להיפרד מסבא לזר. בדרך לשם, הסתובבתי לאחור ומבעד לכתף ימין ראיתי איך המונים מפילים את הפסל של קלינין. קלינין, אותו מהפכן אידיאולוגי שסבא צילם אותי לידו. דוד שלי שלוימה החזיק את ידי והוליך אותי משם. בעודי מביטה מטה בפרחים היפים השרויים על האדמה, לא הבנתי את המתרחש, רק כי אלו רגעים עצובים. אומנם הייתי עוד קטנה אך נוכחותו של סבא נחרטה בליבי כשטיילנו יד ביד בשדרת הפארק המרכזית בצ'רנוביץ. הביטו עלינו מלמעלה עצי אלון גבוהים, שתבעו את מעמדם בפארק בלמעלה מ-600 שנות קיום. על קליפתם חרט הנקר את שירת הסתיו של אדום החזה, שהייתה מנקרת ומזמרת בהנאה להולכי ושבים. סבא נהג לצבוט את לחיי. הוא אהב כשהן אדומות ואילו סבתא אהבה אותן כך. 

הגיע הזמן להפרד. 

בערב בו יצאנו מהבית, הגיעו החברים והשכנים להפרד מאיתנו. לא כולם ידעו שאנו עולים לישראל אבל אז כשאנשים נפרדו הם הרגישו שזה לכל החיים ופרידה הייתה פרידה. הבטתי כיצד אבא נעל את המטען – ארגז עץ גדול בו הורי אחסנו ספרים, פסנתר וכורסאות מתקפלות שנפתחות למיטה, כדי שיהיה לנו איפה לישון. לא אפשרו לנו לקחת יותר מזה. בטרם הספקנו לארוז, כבר הייתה דפיקה בדלת. הם הגיעו, דרסו רגל בלי בושה. אותם הסוכנים שחשקו בבית משפחתי, נכנסו פנימה. החלום כל כך קרוב להתגשם. 

  

אבא ואני

במטוס ישבתי ליד סבתא שלי. שיערי היה קלוע בשתי צמות יפאניות שקלעה לי קרובת משפחה של אבא, במיוחד לרגל הטיסה. לבשתי שמלה לבנה סרוגה. שיער השיבה של סבתי היה אסוף בשתי שפילקות עבות. היא לבשה שמלה ירוקה עם פרחים זעירים לבנים וצווארון תחרה, ומעליו סריג בצבע אפור עם כפתורים יפים. כמה  התלהבתי מהמגש הנשלף בכסא ממול. זה היה להיט. הנחתי עליו את הכלבלב שלי דרוז'וק! דרוז'וק היה הבובה שלי, עד היום אגב, חברי הטוב ושותפי הסודי למסע. כשירדנו מהמטוס סחבתי את דרוז'וק ביד אחת והלכתי מהר מהר אחרי הוריי בריצפה שחורה-לבנה שהובילה אותנו החוצה, לחיים החדשים. 

כאן משפחתי החלה לבנות את חייה. אבא נהיה פועל במפעל מתכת ושומר בלילות. אמא רכבה על אופניים לתורנויות בבית חולים קפלן. אח שלי עבד מגיל 13 כפועל בניין וסחב בטון. ותשאלו מה עשה דוד שלוימה? ממדען ראשי בתעשייה הביטחונית (והסיבה לכך שלא קיבלנו אישור לעלות) הוא הפך לחותך גבינות במפעל קטן ביבנה. אף אחד לא התלונן – ההפך! זו היתה זכות לעלות למדינת ישראל. סבא הכין אותנו לזה. הוא סיפר שכאן נפגוש אנשים מקצוות תבל, הם יראו שונים ויתנהגו שונה אבל לכולנו מכנה משותף – כולנו יהודים. אחרי שהוא נפטר סבתי יכלה להחליט שנשאר בצ'רנוביץ' אבל היא בחרה באומץ רב לממש את חלומו של סבא עבורנו. כולם היו עסוקים מאוד בסלילת הדרך במדינה החדשה. ואני, אני זוכרת את עצמי תמיד לבד עם סבתא ודרוז'וק, מנגנת בפסנתר מנגינות נושנות במיוחד לסבתא, סבתא, סבתא!!! לבד.


סבתא'לה ואני במרכז קליטה אושיות, רחובות.

תגובה אחת

  1. מיה דה קלו הגב

    תודה ששיטפת, את הסיפור המשפחתי.
    מרתק לקורא ומעשיר בידע על החיים לפני העליה. התחברתי מאוד.
    מיה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד