באופן סימבולי, בחרתי לפתוח רשמית את הסטודיו שלי בט"ו בשבט. זו העת שלי לטעת.
וכמו כל התחלה, היא מהולה ברגשות מעורבים.
אני נרגשת לקראת הדרך החדשה אבל אני צועדת בה בלי אבא שלי.
כמה מצער עבורי שהוא לא כאן לצידי. הוא לא ראה את הסטודיו שלי, הוא אפילו עוד לא הספיק להיות אצלנו בבית החדש. האמת היא, שאני כמעט ולא צילמתי אותו צילומים מקצועיים. חששתי שאלו יהיו הצילומים האחרונים אז הבטחתי לעצמי – אצלם כשיחלים. זה לא קרה. בתמונה האחרונה שלנו אני עומדת ליד המיטה שלו בבית החולים, הוא מחובר לאלף צינורות ואני מה עושה? מחייכת מאוזן לאוזן. האמנתי בכל ליבי שהינה הוא מתאושש ושמחתי כל כך. לשווא.
בקהלת פרק ג' כתוב "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע"
ואם לטעת עץ זו לידה, תחשבו לרגע כמה יופי יש בכך שאנו מציינים את יום הולדתם של העצים בחורף ולא באביב. דווקא כשאין פריחה, כשהעלים נושרים, כשהעצים חשופים, עצובים ורועדים ברוח הקרה. בזמן שאיש לא יושב בצל קורתם, והם עירומים כביום היוולדם.
כשהכל נראה קודר, חיים חדשים מפלסים דרך מתחת לפני השטח, אט אט מתהווים, גואשים. האדמה סופחת מים, השורשים מתרחבים ועם בואם של קרני השמש החמימות – זה יקרה שוב. ניצני עלים לאוויר העולם יגיחו.
אולי זוהי המשמעות של ט"ו בשבט, כסמל לכוח העצום הטמון בטבע. הטבע החיצוני והטבע הפנימי שלנו. הכח להמשיך למרות הכל. הכח להכיל תהליך איטי שתוצאותיו אינן ניכרות בן לילה. הכח להאמין שהשמש תמשיך להאיר.
בקהלת כתוב גם המשפט המפורסם הבא "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (פרק א, פסוק ג') האדם מקביל לעץ והעשייה היא העלים המוריקים שלו. אז בתמונה מאושרת זו, מימים חמימים יותר, אאחל לכם חג ט"ו בשבט שמח ושופע ביצירה, נטיעה ונתינה, לטבע ולמשפחה.
באהבה,
לינה
