בקהלת פרק ג' כתוב "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע" 

ואם לטעת עץ זו לידה, תחשבו לרגע כמה יופי יש בכך שאנו מציינים את יום הולדתם של העצים בחורף ולא באביב. דווקא כשאין פריחה, כשהעלים נושרים, כשהעצים חשופים, עצובים ורועדים ברוח הקרה. בזמן שאיש לא יושב בצל קורתם, והם עירומים כביום היוולדם. 

כשהכל נראה קודר, חיים חדשים מפלסים דרך מתחת לפני השטח, אט אט מתהווים, גואשים. האדמה סופחת מים, השורשים מתרחבים ועם בואם של קרני השמש החמימות –  זה יקרה שוב. ניצני עלים לאוויר העולם יגיחו. 

אולי זוהי המשמעות של ט"ו בשבט, כסמל לכוח העצום הטמון בטבע. הטבע החיצוני והטבע הפנימי שלנו. הכח להמשיך למרות הכל. הכח להכיל תהליך איטי שתוצאותיו אינן ניכרות בן לילה. הכח להאמין שהשמש תמשיך להאיר. 

בקהלת כתוב גם המשפט המפורסם הבא "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (פרק א, פסוק ג') האדם מקביל לעץ והעשייה היא העלים המוריקים שלו. אז בתמונה מאושרת זו, מימים חמימים יותר, אאחל לכם חג ט"ו בשבט שמח ושופע ביצירה, נטיעה ונתינה, לטבע ולמשפחה. 

באהבה,

לינה