לינה טסלר כהן - צילום פורטרטים

בחודש שעבר השתתפתי בפרויקט התיעודי הנפלא 'להשאיר חותם' מטעם עיריית הרצליה. הפרויקט תיעד תושבים שסיפור חייהם כולל תרומה משמעותית לרווחתם של אחרים. במסגרתו זכיתי לתעד את סיפורו הייחודי של יהודה אוריאלי.  

לינק לסיפורו של יהודה בתערוכה הדיגיטלית ואשמח לשתפו גם כאן. 

 

 

יהודה אוריאלי I אדמה ומורשת אבות 

יהודה, יליד 1943, בן למשפחת אוריאלי, מוותיקי ומייסדי העיר הרצליה.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי וכך יהודה, גדל מול נופיה החקלאיים ואנשיה המיוחדים של העיר, שהטביעו בו את חותמם. בבגרותו הפך לקבלן בניין, יזם וב-25 השנים האחרונות ליו"ר עמותת 'בית אבות משך ראשונים רב קוק הרצליה' בהתנדבות מלאה. נשוי לדליה, אב ל-5, סב ל-14 נכדים ו-3 נינים.

סיפורו של יהודה מתחיל באדמה זו, בה נקשרו חיי הוריו בעבותות אהבה. אביו שמחה עלה מרוסיה עם אחיו בשנות ה-20', יתומים וחסרי כל הם החלו לעבוד בבנייה. אימו רבקה עלתה מגבול רוסיה-פולין בגיל 12 בלבד, בגפה, יתומה אף היא, הצטרפה למלאכת סלילת כבישים. יחד הם סללו את דרכם להקמת בית בישראל ובו 4 ילדים, ביניהם בן הזקונים – יהודה.

בני משפחת אוריאלי שיתפו פעולה, עמלו על פיתוח מפעל המים הציוני וקדחו את רוב הבארות במדינת ישראל. תרומתו של אב המשפחה למען החברה לא תמה בכך. שמחה נמנה עם מייסדי בית האבות לקשישים מעוטי יכולת בשנות ה-30' ויו"ר העמותה, מיומה הראשון ועד יומו האחרון. באופן סימבולי, בחצר בית האבות ניצבת הבאר הראשונה שקדח בהרצליה, שאף שימשה בעבר כסליק של ההגנה.

"התלוותי לאבא שלי, כשעוד הייתי קטן. הכרתי כאן כל אבן ופינה. וכשהוא הלך לעולמו, רציתי להמשיך ולשמר את העשייה שהייתה כה משמעותית עבור הוריי – לדאוג לרווחת המבוגרים ולאפשר להם לחיות בכבוד", סיפר יהודה והתרפק על הערכים של פעם, הערבות ההדדית והאכפתיות כלפי הזולת.

בבית אבות מיוחד זה, המתנהל באווירה משפחתית, גרים כ-50 קשישים פעילים, חלקם חצו את גיל 100. הם  נהנים ממגוון פעילויות תרבות, הרצאות, ספרייה, בידור וטיולים, לצד אנשי צוות טיפולי ורפואי.

יצאתי נרגשת מהמפגש עם יהודה, מרוחב הלב והנתינה עבור אלה שלא שפר עליהם גורלם בערוב ימיהם. כשנדמה כי העולם שועט קדימה, יהודה לא אטם אזנו מזעקת דל ונאבק כדי לא להשאיר איש מאחור. נזכרתי גם בסבתי האהובה, שרה טסלר ז"ל, שתרמה לקק"ל במשך שנים רבות, עוד לפני עלייתנו ארצה מאוקראינה. המאמץ המשותף להקים ולכונן מדינה וחברה לתפארת, הוא הלב הפועם בזכותו אנו חיים.

בחרתי לצלם את יהודה על רקע המבנה המרכזי של בית האבות, שעבר חידוש תוך שימור סגנון הבנייה המקורי. בהתאם לכך, התמונה חצויה ע"י אור וצל כמשלבת בתוכה עבר ועתיד. המבט לעתיד המואר וברקע המבנה העתיק כסמל למורשת אבות. מורשת שיהודה נושא עימו תמיד ומבטא בדרכו הענווה והמסורה, מידי יום ביומו.

 

הצצה לתערוכה דרך עמוד הפייסבוק של מארגני התערוכה The Autographers: 

התרגשתי מאוד כשהזמינו אותי לעלות ולברך בטקס בשם המתעדים, הצלמים והכותבים. אמרתי שזהו דרכו סיפור ודרכו של עולם, להעביר את הערכים והאהבה בחיינו מדור לדור, כדי להוות מקור השראה ותקווה ועל כך נותר לנו רק לומר – תודה!

 

ואלו תמונות נוספות מביקורי בבית אבות 'ראשונים': 

כדי לתעד סיפור צריך להאמין ולהתחבר. זו חוויה מרתקת שאני לוקחת איתי הלאה, לסיפורים הבאים, למפגשים, לחיים.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד