לינה טסלר כהן - צילום פורטרטים

רובנו מג'נגלים בין משימות ביומן, יעדים ודד-ליינים. אבל מי מאיתנו עוצר כדי לחשוב על הסיפור שלנו? "אין לי זמן לסיפורים", אולי אתם חושבים. העובדה היא שכולנו מספרי סיפורים, לאחרים אבל חשוב יותר מזה – לעצמנו. 

מידי בוקר כשאנחנו פוקחים עיניים, אנחנו חיים את הסיפור שסיפרנו לעצמנו. הסיפור שמקנה לנו תחושת ייחודיות ומשמעות בעולם הזה. אנחנו בוחרים להתמקד באירועים מסוימים שחווינו, טווים הקשרים בין זכרונות שונים על ידי מראות וקולות מן העבר, וכך הסיפור שלנו הופך להיות כלי להגדרה עצמית ולביסוס הזהות שלנו. במדעי החברה ובפסיכולוגיה, גישה זו נקראת הגישה הנרטיבית. אנו מאמצים לחיקנו נרטיב. זו גישה אופטימית כל כך, שמעניקה לנו הזדמנות לבחור באלו צבעים נצבע את החיים שלנו. ההנחה הטמונה בבסיס הגישה היא ש"האמת" איננה רלבנטית. החיים שלנו מושפעים מהפרשנות שאנו מקנים לאירועים, לערכים, למערכות יחסים, לעבודה ולמשימות היום יום.

בהקשר לכך, הפסיכולוגים וויט ואפסטון פיתחו בשנות ה-90' שיטה בשם "דרך חשיבה סיפורית" ככלי טיפולי המאפשר לאדם להתנער מסיפור חיים מגביל ולאמץ סיפור חיים אלטרנטיבי לחיות לאורו. סיפור שיוביל את האדם לחיים של עשייה וסיפוק. וויט ואפסטון המליצו למטופלים לתעד את סיפור חייהם או סיפור ההתמודדותם עם אתגרים או משברים כסיפור הצלחה, ולחזור ולקרוא את הסיפור בזמני משבר. 

אני מאמינה שיש חיים מעבר לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. מתחת לסיפור מסתתר עוד סיפור כי אנחנו מושפעים מהיבטים רגשיים נרחבים יותר, לא רק קוגניטיבים כך שלא הכל בשליטתנו. אבל, גישה זו בהחלט יכולה להועיל ולסייע בידינו בהתבוננות, בתהליך עיבוד מידע רגשי, בעיצוב אופי ההתמודדות שלנו כדי שנוכל להביט בעצמנו באור חיובי וחומל יותר.

תנסו לדמות סיפור לחיבוק, שעוטף אותך, משרה חום, מזרים אנרגיה חיובית ונותן הרגשה טובה, נחמה ותקווה. לפעמים אנחנו לא יודעים מה הסיפור שלנו וחשים מבולבלים, בפרשת דרכים, מתקשים לראות את החוזקות והייחודיות שלנו, לא יודעים לשים את האצבע על  ה"למה" – למה אנחנו קמים בבוקר? זו תחושה של ריקנות והחמצה כיוון שהזמן חולף והדרך מעורפלת. הסיפור עוזר למסגר את החיים שלנו בדרך שהיה לנו קל להבין מה הסיפור שלנו, וכשזה יקרה – הסיפור יעניק לנו בחזרה חיבוק שנעים לחיות איתו. 

אנחנו יכולים לעצב ולערוך את הסיפור שלנו באמצעות כתיבה, ציור, צילום ומגוון אמצעים נוספים. חלק מתפקידי כצלמת הוא לזהות סיפור ולתעד אותו. תמונות שיטיבו לשקף ולבטא אתכם, ימחישו באופן ויזואלי את הסיפור הייחודי לכם ויספרו אותו עבורכם.

אדגיש שהצילומים אצלי אינם פוטותרפיה. זהו תחום שהחל לשגשג לאחרונה ואני באופן אישי מסתייגת ממנו. תהליכים פנימיים של הנפש ראויים בעייני להתבצע רק על-ידי אנשי מקצוע שעברו הכשרה הולמת בתחום. מצער אך התחום הטיפולי פרוץ לחלוטין, ובתוך זה פוטותרפיה. פרט לכך שטיפולי זבנג וגמרנו הינם אשליה. אז צילום כטיפול רגשי אני לא מציעה אבל חוויה מעצימה ומהנה  – בהחלט כן. 

ואיך תוכלו לעצב את הסיפור שלכם בכוחות עצמכם?

  • לכתוב  יומן אישי, ספר, הרצאה או בלוג על החיים שלכם או על נושאים שהם חלק בלתי נפרד מכם. 
  • לצלם תמונות מחיי היום יום שלכם. התמונות יביאו לידי ביטוי את הבחירות שלכם, שהם חלק מכם! בסיכומו של דבר, תתקבל תמונה וסגנון שמאפיינים אתכם. תאגדו ותציגו את התמונות כך שהם יהיו ממשיים ולא אמורפיים, למשל באלבומי תמונות, בפיתוח על קנבס ותלייה על קיר נושא בבית או בתערוכה. 
  • תציירו! גם אם מעולם לא ציירתם קודם. תציירו את החיים, את האהבה שלכם, את האור, את הכאב. 
  • חפשו את הדרך המתאימה לכם, בריקוד, בתנועה, במוסיקה, בכל אמצעי שיכול לבטא ולספר ותחושו הקלה ושביעות רצון רבה יותר מהחיים. 

העצה שלי: ספרו לא רק את הדברים הטובים. פנו מקום גם למקומות המורכבים. תנו מרחב לכל קשת הרגשות כי סיפור הוא לא שטחי ולא חד צדדי אלא עמוק ומרגש כמוכם. ככל שתתנו בו מקום ראוי לכל הקולות בסיפור, כך הוא יהיה אותנטי יותר. 

ואני כאן כדי לעזור לכם לצלם את הסיפור האישי, המשפחתי והעסקי שלכם, בהמון אהבה והערכה. 

היה לכם מעניין לקרוא? תרצו שארחיב בנושא? אשמח לשמוע מה דעתכם. 

לינה 

פורטרט אישי של דייב, בגיל 13. מה לדעתכם היה הסיפור שלו ברגע הזה? 

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד