כשכתבתי את הפוסט האחרון על להתנתק מהמסך, לא שיערתי לעצמי שזמן קצר לאחר מכן אתנתק לא רק מהמסך אלא גם מעצמי. בניגוד לסגרים בגל הקורונה הקודם בו הייתי עוד אופטימית…עד כמה אופטימית אתם שואלים? עד כדי כך שכתבתי את הפוסט הזה על סיכום תקופת הקורונה. רצף הבידודים שהתחולל כאן לאחרונה, טרף את הקלפים לגמרי. 

בידוד רדף בידוד ונשארתי עם שתי הקטנות והמתבגר בבית. במקום להיות בסטודיו, הייתי בעיקר במטבח בין הסירים. סחטתי תפוזים כדי לחזק את המערכת החיסונית שלהם, קצצתי עלים ירוקים, הידעתם שהם נוגדי חימצון עוצמתיים? ערבבתי מרקים, בחשתי תבשילי קטניות עתירות סיבים תזונתיים, רקחתי חליטות מרפא, כבשתי ירקות (פרוביוטיקה זה חשוב) – הבנתם את הפואנטה. קריר בחוץ ובבית חמים וטעים, אך לאן זה נעלמה השמחה בהדרגה? 

האם ייתכן שחשבתי שמרק עוף זו דרך מבריקה להחזיר לעצמי תחושת שליטה מול הנגיף והכאוס המתחולל בחוץ? ניסיון יפה לינה, אם כי מעט פתטי. 

אין לנו באמת שליטה. התנתקות מוחלטת מסדר היום המוכר לנו, היא למעשה התנתקות מעצמנו במידה מסויימת, מהמטרות שלנו. זה קשה אפילו אם זה עניין זמני. 

אגב התהליך שסיפרתי לכם עליו, על התנתקות מהרעש הדיגיטלי, המסכים והרשתות החברתיות, היה חיובי ממש! הוא אפשר לי להתמקד בעשייה שלי, פינה לי זמן לפרוייקטים חדשים ולכן העצירה הזאת פתאום הייתה ממש לא בתוכנית! ניסיתי להתגייס ולהפוך את הלימון ללימונדה אבל לפעמים יש להודות באמת, זה פשוט לימון חמוץ ותו לא. 

בת' קמפטון כתבה בספרה "וואבי סאבי – החוכמה היפנית" על החיים כמסע של למידה מהשינוי הבלתי נמנע. היא הסבירה שלפי התרבות היפנית קבלה אין פירושה ויתור או כניעה. קבלה פירושה להתמסר למה שקורה, ולאחר מכן למלא תפקיד פעיל בהחלטה מה לעשות עם זה. למשל, אם אתם חולים, קבלו את העובדה שאתם לא במיטבכם. תרשו לעצמכם להאט כדי להחלים, במקום להתאמץ לתפקד בכל מצב ולדרוש מעצמכם שלמות. חוסר השלמות הוא החיים עצמם.

התובנה שלי הפעם היא שגם כשהתוכניות משתבשות והבידודים חונקים, אפשר וכדאי להמשיך לסלול את הדרך שלך, אפילו אם בקצב איטי יותר או בשביל עקיף. פשוט להמשיך לצעוד כדי להמשיך להרגיש מחוברת לעשייה. אפשר גם לעצור וזה בסדר, מה שמתאים לכל אחד כי הדרך להתמודד עם שינוי היא שונה מאדם לאדם. אני יודעת שרבים לא יכלו לאפשר לעצמם לא לעבוד וג'ינגלו בין העבודה לילדים עד צאת החמה. מודה על האפשרות שהיתה לי להיות נוכחת יותר. 

ועכשיו כשהבידודים תמו, הילדים חזרו למסגרות ואני לשגרה ולצילומים  – מתפללת שזה יימשך ככל שניתן!  

החלמה מהירה לכל חולי הקורונה והמבודדים, אם אתם קוראים את הפוסט – תנשמו עמוק – זה יחלוף. עם תפוזים או בלי.