לינה טסלר כהן - צילום פורטרטים

קריסתן של ווטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם הכתה בנו כרעם ביום בהיר. המחשבה על כך שנקום לבוקר בלעדיהן, הטילה בנו מורא. אבל למה בעצם הופתענו? זה הרי לא סוד שאנחנו שבויים. הפקדנו זה מכבר את בדל הפרטיות שהיה לנו והתמכרנו לזמינות, לשטף המידע, לתגמולים המהירים ולאישורים החברתיים. בתחרות מול תמונות מהחופשה היוקרתית של החברה הרזה והמוצלחת מכיתה ח'3, הפסדנו מראש. האם השיתוף שלנו ברשת איננו יותר מאשר ניסיון לכפר על בדידות מתמשכת? פילטר מוצלח מטשטש את סימני הגיל, סלפי עם חיוך ימחוק את העצבים של רגע לפניי. מתי הסכמנו להתרגל למציאות כזאת עבורנו ועבור ילדינו?  

 

הדיון החברתי בנושאים האלו הוא חשוב אך בעייני חוטא לעיקר. קל מאוד להאשים אותנו, האנשים הקטנים, בהתמכרות או בהעדר גבולות כאשר למעשה
פועלים בחוץ מנועים כבירים, הדוחפים אותנו להשתעבד לטכנולוגיה על כל מאפייניה. בעייני האחריות להגן על האזרחים מפני נזקי הטכנולוגיה רובצת על המדינה. אפילו פייסבוק, בתגובה לטענות שהשמיעה פרנסס האוגן בסנאט, הסכימו שהגיע זמנו של הקונגרס לגבש חוקים להתנהלות באינטרנט. כדור האחריות ימשיך להתגלגל זמן רב לפני שנראה שינוי כיוון שזרועות מערכת הביטחון נפרסות על פני התשתיות אזרחיות, דרך הטכנולוגיות האלו, ולכן סוגיית הרגולציה תהפוך לסבוכה במיוחד. כתבתי על הנושא כבר לפני עשור בעבודת התזה שלי, כשחקרתי את התמורות באופייה של לחימה בעידן המידע, בעקבות פיתוחים בתחום טכנולוגיות תקשורת. התלות במפעילי הטכנולוגיה, ובשיקולים כלכליים-פוליטיים, יותירו אותנו חשופים ופגיעים מאי פעם. 

בכל הנוגע לנו, בשימוש היומיומי השוטף במחשבים, ניידים וברשתות החברתיות, הגיע הרגע להתעורר. לפקוח עיניים ולהתנהל מתוך מודעות, כדי למזער את הנזק הנגרם לנו ולמשפחתנו. למערכת היחסים הכפייתית שפיתחנו עם הסמארטפונים, טאבלטים ויתר המסכים יש שם אחד והוא: התמכרות. זו מחלה. בדומה להתמכרות לאלכוהול, לסמים ולסוכר, הטכנולוגיה הזאת תוכננה כדי לייצר בנו חשק לעוד. האחראים על פיתוחה ועיצובה פועלים במגרש פרוץ ומרתק – המוח שלנו. הם מפצחים ומחווטים את המוח מחדש, וכך מעצבים את ההתנהגות שלנו, משפיעים על אורח החיים, הבריאות והרווחה שלנו. הישענותם של המפתחים על מדע הכימיה, הביולוגיה והגירויים המפעילים אותנו, מבטיח להם אחוזי הצלחה אדירים. כך מנגנון ההתמכרות עוצב, על מנת שנפריש מנות דופמין בתגובה לחיזוקים חיוביים שהנייד, הרשתות ומשחקי המחשב מחלקים לנו בשפע. החיזוקים מובילים להתמכרות לדופמין ובפועל – להושטת יד מתמדת אל הנייד.  

השפעות ההתמכרות הן קשות במיוחד, הן נפשית והן גופנית. עבור בני נוער זו סכנה של ממש. ריכזתי את ההשפעות כאן בשביל כולנו, ואתם מוזמנים לשמור ולשתף עם בני המשפחה והחברים. 

האמת, במשך תקופה ארוכה מידי חשתי שמשהו מעוות מתחולל בחברה עם ההצמדות לניידים, ואני חלק מכך. התחלתי פה ושם לדלל קבוצות ווטסאפ לא חיוניות ולפני כשנה גם קניתי את הספר "איך להפרד מהטלפון ולזכות בחייך בחזרה תוך 30 יום!" של קתרין פרייס. קראתי, הסכמתי עם כל מילה אבל החזרתי את הספר למדף ואת העיניים למסך. וזה בדיוק חלק מהעניין. המסכים גורמים לנו לשכוח, לעבור לדבר הבא שקפץ לנו במסך, ובכך בדיוק הם מהווים מכשול של ממש ביכולת הבסיסית שלנו לקבל ולממש החלטות שיטיבו עם חיינו.

בספר הקליל והמוצלח הנ"ל, ובמגוון מקורות אחרים כמובן, תוכלו להרחיב את הידע שלכם לגבי האופן בו הטכנולוגיה עוצבה כדי לייצר התמכרות. זה מדהים ומקריפ בו זמנית. הנה למשל דוגמה לחיזוק מתוך הספר הזה: "נגיעה קלה בלינק – והאתר עולה. לוחצים לשליחת סמס ונשמע רחש "ווש" ממלא. כשכל החיזוקים מתחברים יחד הם מעניקים תחושת שליטה שגורמת לנו לרצות להיות מחוברים לטלפון כל הזמן". ההתמכרות המרכזית היא לתגמול הבלתי צפוי הקשור לחרדת ההחמצה. זה קורה כיוון שהמוח שלנו זוכר שפעם, מתישהו, פתחנו את הנייד וחיכתה לנו בו הודעה אוהבת, מייל מאדם הקרוב לליבנו, צפינו גם בסרטון חתולים חמוד וקראנו כתבה מעניינת – וכך התהדק הקשר בין בדיקה בנייד לבין תגמול. עכשיו אנחנו נבדוק שוב ושוב את הנייד, בתכיפות גבוהה יותר כי אנחנו לא יודעים מתי נתוגמל, אבל נצפה שזה יקרה בכל רגע. לא קרה? אז אולי יקרה בפעם הבאה כשנרענן את הפיד. מסתבר שתהליך זהה קורה למכורים למכונות מזל. "כשאנחנו מחליקים את האצבע כדי לגלול את מסך האינסטגרם, אנחנו משחקים במכונת מזל כדי לראות איזו תמונה תופיע", אמר טריסטן האריס, לשעבר עובד גוגל ומומחה לאתיקה של תכנון ועיצוב. קתרין פרייס, מחברת הספר "איך להפרד מהטלפון ולזכות בחייך בחזרה תוך 30 יום!", ממליצה לנו להגדיר מחדש את מערכת היחסים שלנו עם הנייד. היא מציעה להתחיל מניקוי רעלים דיגיטלי של 24 שעות, למשל בסופש', במהלכו נשים לב לתחושות העולות בנו, לרצון לקחת שוב את הנייד ליד, ובהדרגה נפעל לצמצם את התלות בו.

  

אני החלטתי על מספר צעדים כדי להתנתק מהמסך ולהתחבר לחיים, ואני משתפת אתכם כדי שתוכלו לחשוב על הצעדים המתאימים לכם, 

אם תרצו בכך:

* להטעין את הנייד בלילה בעמדת הטענה ולא קרוב אליי 

* לא לגלול בפלאפון על הבוקר אלא רק בזמן מוגדר

*לצאת/להשתיק/לארכב קבוצות ווטסאפ לא חיוניות

*לשמור על זמנים נטולי נייד לחלוטין (בזמן ארוחות/משחק והרדמה של הילדים)

 

אעדכן את הרשימה מידי פעם, ואני כבר מרגישה הקלה. ההתנערות מהסחות דעת מגבירה תחושת נוכחות וחיבור. זהו זמן איכות אמיתי. 


כעצמאית, אני נתקלת לא מעט בהרמת גבות בסגנון "לינה, מה קרה? את צריכה לחיות את הרשת, להפגין נוכחות", "את מוכרחה להיות פעילה, שיכירו אותך". תודה אבל לא תודה. אני לא חייבת. שיווק הוא לא מתכון אחיד לכולם. כל אחד בוחר כיצד לנהל את הזמן שלו ובאלו אפיקים להשקיע. יש דרכים חלופיות. ובכל אופן, אני שמחה לצעוד בשביל פחות פופולארי ופחות סלולארי. זה השביל שלי. 

ולסיכום, תודה שקראתם עד כאן. שעות מתבזבזות לנו על מסך. אלו שנות חיים היורדות לטמיון. 

אם תקדישו לכך מחשבה ובארוחה המשפחתית הבאה תרחיקו את הנייד מהשולחן, לא בזבזתי את זמני על כתיבת הפוסט 🙂 

ואם תחליטו לחשוב על הדרך בה תתנתקו מהמסך ותתחברו לחיים  –  זכיתם בחיים שלכם בחזרה. 

הזמן הזה הוא מתנה. קחו אותה, היא שלכם, אין פתק החזרה. 

באהבה

לינה

נ.ב.

צירפתי פה  דף עבורך

2 תגובות

  1. ויינברג לאוניד הגב

    שלום לינה קראתי את מאמר שלך , ישר הרגשתי שאת מבינה את עניין של רשתות החברתיות לעומק , ממש מאמר יפה ומושקע גם מבחינת שפה וגם מבחינת תוכן.

  2. שרון הגב

    מעניין, מרתק וחשוב!

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד