צלמים רבים צילמו את המחאות בארץ ובעולם, ולתמונות יש חיים משלהן ועוצמה רבה בהשפעה על תהליכים חברתיים, עיצוב זיכרון החוויה הקולקטיבית וסדר היום. 
 
ספויילר: אין בפוסט הזה תמונות מהמחאות, וגם לא תמונות של התומכים ברפורמה ובממשלה. 
 
למרות שיש לצילום תפקיד מרכזי בתכנון ההפגנות ובאימפקט שלהן, וזה תחום מעניין בפני עצמו, 
ולמרות שדיי קשה לקרוא ברשת פוסט ללא תמונות, אין בפוסט הזה תמונות מהמחאות ואין תמונות בעד הרפורמה והממשלה. רק דגל ישראל השייך לכולנו כחברה אחת ומאוחדת.   
 
התפיסה שנתגבשה לפיה החברה הישראלית מתחלקת ל-2, או מפגינים או תומכים, היא תמונת שחור-לבן. 
2 קצוות ואין אפור, רק חושך ואור. האם אין במציאות צבעים? הכל רק אמת לאמיתה או שקר גס ישר בפנים? 
זו תפיסה שטוחה שמשרתת מטרה אחת והיא פילוג, באבחה אחת. כך הרבה יותר קל לבחור, יש סה"כ שתי אופציות לברור – אתם בפנים או נשארים מאחור? 
 

לעומת זאת בשביל אחדות צריך להתאמץ, להבחין בין הגוונים, לנהל שיח ולנסות להבין את השונה. 

מפתיע שבעידן של קבלה עצמית והכלה, כשהציפייה היא שנקבל את האחר בדיוק כפי שהוא, במידת המשקל שלו, ובאורח החיים שלו, אבוי לו שיחזיק בדעות פוליטיות "לא פופולאריות", בהתאם למיינסטרים. 

 

אני לא חוששת לכתוב דעה לא אהודה אבל אני גם לא פוליטיקאית, ולא אשת ציבור אלא אדם פרטי, ולא חושבת שזה צריך לעניין מישהו מהי דעתי. ובכל זאת, כאן בבלוג הנעים והחם, ארגיש בנח להתרווח, להתמתח, ולכתוב לכם על כל מה שרותח. 

וסילחו לי מראש על החרוזים שלא מתאימים למצב…

 

 

אז אם תשאלו אותי – אני נגד.  

נגד מה? נגד זה, וזה, וזה, וזה.

 

אני נגד מעורבות של הדת בפוליטיקה

ונגד מעורבות המשפט בפוליטיקה 

ונגד מעורבות התרבות בפוליטיקה

ונגד מעורבות הרפואה בפוליטיקה

 

ובמילים חיוביות, אני בעד שהדת תשמור על הטוהר שלה, על היופי שלה ועל האהבה כלפיה. יש לנו דת מיוחדת, מלאה בחסד ובחוכמה וחבל שתדמיתה מושחרת. 

 

אני בעד מערכת משפט שזוכה לאמון הציבור, ולכן היא זקוקה לגבולות. כאשר במקרים מסוימים המערכת המשפטית מתערבת אך במקרים אחרים היא דוממת, זו התנהלות ומעורבות פוליטית לכל דבר ועניין. יש הסכמה גם באופוזיציה שנדרשים שינויים וניתן להגיע לפשרה.

 

אפשר למחות אבל למה על חשבון הפגיעה באחר? 

רופאים על חשבון חולה שממתין לבדיקה במשך חודשים וחייו על כף המאוזניים, שחקנים על חשבון צופים שיצאו מהבית לאתנחתא במציאות כה לחוצה, בעלי מסעדות על חשבון הסועדים, בעלי חנויות אופנה על חשבון הצרכנים, טייסים על חשבון אחיהם הלוחמים בשטח. 

 

זה מזכיר לי את התנהלות ארגון המורים בחטיבות הביניים בשנה החולפת, כשבניהול המאבק פגעו בתלמידים. ארגון המורים השבית, ביטל את הגדנ"ע ומגוון פעילויות נוספות, לא איפשר לתלמידים לקבל ציונים ומשוב על המבחנים. האם זה המודל ללמוד לפיו? פגיעה היא לגיטימית וכל האמצעים כשרים? אין יכולת למצוא פתרון למצב? אני מאמינה שאפשר וצריך לפעול אחרת. 

   

ומנגד הקואליציה, במחלוקת כה טעונה, כשהציבור זועק לשמיים, נדרשת הסכמה רחבה. אם בדרך של משאל עם או בדרך אחרת אך קודם לכך, נדרשת הסברה! אמיתית, שקופה, נגישה. 

איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים סמוכים ובטוחים שהרפורמה היא מדרון חלקלק לתהום ואין מידע מסודר ואמין לציבור לגביה. אנשים ניזונים מהתקשורת, ומתרחישי אימה שמקורם בדעה, בחוסר ידע, בחוסר אמון בממשלה, בפחד מהלא נודע, בגורמים כאלו ואחרים. אין זה משנה, היכן הלך לאיבוד המענה? 

 

איך הגענו למצב כל כך משוסע, רווי שנאת חינם. האם אין בנמצא מבוגר אחראי שינמיך את גובה הלהבות? אנשי "רק לא ביבי", מתנגדי הרפורמה, מתנגדי הממשלה, אלה המשוכנעים שזו חובתם הפטריוטית למחות, תומכי הממשלה, אלה המרגישים שגוזלים את קולם…

נדמה כי כולנו מבעבעים בקלחת של אמוציות, וכל אחד מושך את שמיכת הדגל לכיוונו כאילו יש לו בעלות עליה. תרגעו, הדגל הוא של כולם!  

 
תשעה באב חלף, וגם 1953 שנים חלפו מאז חורבן בית המקדש השני, ועדיין המסר לא נטמע. 
היכן התנהגות האור לגויים? כשאנחנו בבוץ מתפלשים ומכפישים. 
ה' החריב את בית המקדש כי לא היינו ראויים לו, ואני חוששת שאנחנו לא ראויים גם כעת. 
זו הייתה ועודנה הזדמנות ליצור תיקון, מתוך השבר הנורא. 
 
לשם כך חייבים לקיים דיאלוג ולתעדף את אחדות העם לראש סדר העדיפויות. כמו במשפט שלמה, מישהו צריך להיות המנהיג האמיתי שבאמת אכפת לו מאיתנו, ושמוכן לוותר כדי לשנות את התמונה הקודרת.
  

כולי תקווה לימים רגועים של רעות ואחדות, 

שנוכל למצוא פתרונות יחד, ולהתקדם כחברה לעתיד טוב יותר. 

 

לינה 

 
 
 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד