לעומת זאת בשביל אחדות צריך להתאמץ, להבחין בין הגוונים, לנהל שיח ולנסות להבין את השונה ממך.
מפתיע שבעידן של קבלה עצמית והכלה, כשהציפייה היא שנקבל את האחר בדיוק כפי שהוא, במידת המשקל שלו, ובאורח החיים שלו, אבוי לו שיחזיק בדעות פוליטיות "לא פופולאריות", בהתאם למיינסטרים שהתקשורת קבעה.
אני לא חוששת לכתוב דעה לא אהודה אבל אני גם לא פוליטיקאית, ולא אשת ציבור אלא אדם פרטי פשוט, ולא חושבת שזה צריך לעניין מישהו מהי דעתי. ובכל זאת, כאן בבלוג הנעים והחם, ארגיש לי בנח להתרווח, להתמתח, ולכתוב לכם על כל מה שרותח.
וסילחו לי מראש על החרוזים שלא מתאימים למצב…
אז אם תשאלו אותי – אני נגד.
נגד מה? נגד זה, וזה, וזה, וזה.
אני נגד התערבות הדת בפוליטיקה
ונגד התערבות המשפט בפוליטיקה
ונגד התערבות התרבות בפוליטיקה
ונגד התערבות הרפואה בפוליטיקה
ובמילים חיוביות, אני בעד שהדת תשמור על הטוהר שלה, על היופי שלה, על האהבה כלפיה. יש לנו דת מיוחדת, מלאה בחסד ובחוכמה וכה חבל שתדמיתה מושחרת במציאות הקיימת.
אני בעד מערכת משפט שזוכה לאמון הציבור, ולכן היא זקוקה לגבולות. כאשר במקרים מסוימים המערכת המשפטית מתערבת אך במקרים אחרים היא דוממת, זו התנהלות פוליטית לכל דבר ועניין. יש הסכמה גם באופוזיציה שנדרשים שינויים וניתן להגיע לפשרה.
אפשר למחות אבל למה על חשבון הפגיעה באחר?
רופאים על חשבון חולה שממתין לבדיקה במשך חודשים וחייו על כף המאוזניים, שחקנים על חשבון צופים שיצאו מהבית לאתנחתא במציאות כה לחוצה, בעלי מסעדות על חשבון הסועדים, בעלי חנויות אופנה על חשבון הצרכנים, טייסים על חשבון אחיהם הלוחמים בשטח.
זה מזכיר לי את התנהלות ארגון המורים בחטיבות הביניים בשנה החולפת, כשבניהול המאבק פגעו בתלמידים, השביתו, ביטלו את הגדנ"ע ומגוון פעילויות נוספות, לא נתנו גישה למבחנים ולא חילקו ציונים. זה המודל ללמוד לפיו, שפגיעה היא לגיטימית? כל האמצעים כשרים?
אני מאמינה שאפשר וצריך לפעול אחרת.
ומנגד הקואליציה, במחלוקת כה טעונה, כשהציבור זועק לשמיים, נדרשת הסכמה רחבה. אפילו בדרך של משאל עם או בדרך אחרת – אך קודם לכך, נדרשת הסברה! אמיתית, שקופה, נגישה.
איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים סמוכים ובטוחים שהרפורמה היא מדרון חלקלק לתהום ואין מידע מסודר ואמין לציבור לגביה. אנשים ניזונים מהתקשורת, ומתרחישי אימה שמקורם בדעה, בחוסר ידע, בחוסר אמון בממשלה, בפחד מהלא נודע, בגורמים כאלו ואחרים. אין זה משנה, איפה הלך לו לאיבוד המענה?
איך הגענו למצב כל כך משוסע, רווי שנאת חינם.
האם אין בנמצא מבוגר אחראי שיוריד את גובה הלהבות?
אנשי "רק לא ביבי", מתנגדי הרפורמה, מתנגדי הממשלה, אלה המשוכנעים שזו חובתם הפטריוטית למחות, תומכי הממשלה, אלה המרגישים שגוזלים את קולם…
נדמה כי כולנו מבעבעים בקלחת של אמוציות, וכל אחד מושך את שמיכת הדגל לכיוונו כאילו יש לו בעלות עליה. תרגעו, הדגל הוא של כולם!
היכן התנהגות האור לגויים? כשאנחנו בבוץ מתפלשים ומכפישים.
זו הייתה ועודנה הזדמנות ליצור תיקון, מתוך השבר הנורא.
כולי תקווה לימים רגועים של רעות ואחדות,
שנוכל למצוא פתרונות יחד, ולהתקדם כחברה לעתיד ערכי וטוב יותר.
לינה
